פתחים סמויים מהעין

עוד כשבועיים נותרו למי שרוצה להשתתף בפריימריס.

אני מעריך ומאמין בעמי איילון, והייתי רוצה לראות אותו בעמדה בכירה בהנהגת המדינה.

הנסיון להוביל שינוי, ערכו גדול בעיני. אין ודאות להצלחה, יש רק תקווה והשקעה. והתמדה.

מוסיף את הטיפה שלי לזרם.

לבוא מעולם שכולו קפיטל, שיעורי צמיחה ורווח, השקעות אופרטוניסטיות קצרות טווח, ציניות, פעולות שמבכרות את אסונו של אחר לפרקים - אל העולם האחר, השקוף של פעם(לצערי), בו העובד יש לו בעלים במקום מעסיק, בעלים שהוא כמו סרסור - מקסימום ניצול במינימום תמורה.

כל התהליך הזה של הפרטת בני אדם לכוח-עבדות נמשך כ-15 שנה, והוא הולך ומשתכלל - ונעשה נבזי יותר ויותר - במרוצת הזמן. הכבוד שבעבודה כתרומה אישית וקהילתית הופך להשפלה וביזוי על בסיס יום-יומי.

פראייר מי שלא דופק את החלשים, זה המוטו, "אם לא אני אז מישהו אחר ממילא יעשה כן." למה? "כי ההוא וההיא חלשים, ואני ואתה חזקים, חזקים ויכולים. זה הגורל, ושיגידו תודה על שאני מספק להם פרנסה בכלל."

רעים לא חסר בסיפור הזה, וכאן אני חוזר שוב פעם לנקודת המוצא שאני מגיע ממנה: הארכי-פושעים לטעמי הם הקודקודים בתאגידים ובחברות הגדולות, הם קובעים נורמות. באין הסתדרות עובדים אמיתית (שאינה פוליטית, ואינה מושחתת) יהיה זה נאיבי לצפות מהקודקודים מהמגזר הפרטי להפוך את עורם ולהיות מוסריים כלפי כל "בורג ואום בלתי נראה". מבחינתם ניצול ורמיסה בדרך לשורה תחתונה גבוהה יותר בדוחות הכספיים, ובבונוסים השנתיים הנגזרים מאותה שורה תחתונה - היא ניהול מקצועי במיטבו. וברגים תמיד אפשר להחליף.

הם יחתמו עם קבלן-סרסור או חברת כוח-אדם חוזה שפוטר אותם מכל מגע ואחריות עם\מול העבדים שיסופקו לו. עובדי ניקיון, שומרים, עובדי בניין, פקידים, שליחים, סבלים, אחיות, עובדי-סיעוד, מחסנאים, עובדי ייצור בעשרות אלפיהם - כולם "כוח-עבודה" מופקר. מעין עובדים זרים. זרים במקומות עבודתם, הופכים לזרים יגעים במדינתם.

ככה אולי בונים כלכלה (לטווח בינוני), אבל ככה בטח שלא בונים חברה.

מה שמביא אותי לממשלה.

ההפקרות השלטונית רחבת היריעה מביאה על החברה הישראלית צרות פנימיות וחיצוניות למכביר, ובזמנים האלה מתגלה שאפילו מנגנון כיבוי השריפות המפורסם חורק (מלחמת לבנון האחרונה).

אין פה חשיבה ארוכת-טווח, כמעט הכל אופורטוניסטי-פופוליסטי, הכל צהוב, הכל שטחי, הרבה אגו נפוח ורב רושם.

פני העם הם מנהיגיו, ועל כן נדרש שינוי פנימי.

נדרש שינוי אזרחי שיופנה לתיקון בעיות הפנים והחברה.

הסכמי שלום עם שכנינו בעת הזו הם מסוכנים, הם משהו שמנסים לעשות בחופזה, ומתוך חולשה כבר כמה ממשלות לאורך השנים, וכל הסכם כזה יהיה משענת קנה רצוץ לטווח הארוך.

חברה מפולגת, שהסולידריות בה גוועת, שהשטחי, שהקפיטליסטי המנוכר והחזירי דומיננטיים בה, היא חברה חלשה ופגיעה. ושום צה"ל, ושום שב"כ ושום מוסד ולא חיקה הנדיב לכאורה של "ידידתינו האסטרטגית הגדולה ארה"ב", וגם לא אלוהי ההיי-טק - לא יצילו את החברה הזו מעצמה.

את חוסר הבגרות הציני והאסקפיסטי לא ירשנו, מדובר בהמצאה ושכלול של הדור האחרון. דור שניצל את המבוכה וחוסר הביטחון של דור הבנים, ולקח, ושחט והגחיך כל ערך של בנייה וערבות הדדית, הכל בשם הקידמה (שהוא כביכול בישר בהופעתו), קידמה קפיטליסטית שהיא ריקבון וחורבן חברתי ורוחני. (גם את הרוחניות מיתגו, וחימרו, וארזו וקראו לה ניו-אייג').

אם לא תתעורר יוזמה בטרם קטסטרופה, זו תהיה ירושתנו, וזו תהיה אחריתנו. אם לא יהיה גורם אזרחי מכונן, שיגדיר מחדש ערכים, מטרות ויעדים - אנו נמשיך לשקוע ולהתפורר, ולא השכונה שאנו משתייכים אליה, ולא הזמן יצילו אותנו מעצמנו.

יזמות אזרחית שמשנה את המציאות החברתית(אתם מוזמנים להציע עוד דוגמאות):

מוחמד יונס זוכה פרס נובל לשלום 2006:

ההכרה

הרעיון

ההתרחבות