חשבתי היום על "איטרנל סאן ווית' אה ספוטלס מיינד" (hehe).
על כל אותם דברים מופלאים שיכלו לקחת אותי בנתיבים אחרים.
בהקשר הזה נזכרתי בסצינה קצת הזויה שקרתה. אני יודע שקרתה. אני בטוח שקרתה.
אני זוכר את עצמי יושב ברכב, בחניון של איזה קניון. הייתי בן 22 בערך.
דפיקה על החלון שבמושב ליד הנהג.
נערה כבת 17. לא זוכר את מראה פניה, אבל זוכר שהיא היתה יפה, עיניה ברקו.
היא שאלה אם היא יכולה להכנס לרכב.
אחרי שנכנסה, היא סיפרה לי שהיא מסתכלת עלי מהצד כבר כמה דקות, ומרגיש לה שהיא רוצה לדבר איתי.
לא כל-כך היה לי מה לדבר איתה אז. חסר בטחון שכמותי, רוב הזמן שתקתי, אבל לא הבכתי אותה בשתיקתי, היא דיברה, צחקה וחייכה כמעט כל הזמן.
אמיצה שכמותה, נדלקה עלי והלכה עם זה רחוק יותר משאי פעם אעז.
האומץ הזה, האימפולסיביות הזו שובת לב.
נפרדנו והבטחתי לה שאני אבוא לתיכון שלה למחרת.
אחרי שהיא עזבה, הרגשתי שאני רוצה אותה כל-כך, לדבר איתה, להכיר אותה, להסחף איתה.
הנעתי את האוטו והתחלתי לנסוע לעבר תחנות האוטובוס שבצמוד לקניון.
ראיתי אותה שם. האטתי. כמעט עצרתי, ואז לחצתי על הגז.
לא נתתי לעצמי להסחף. לא ראיתי אותה יותר.
ומה שעצוב הוא שגם אם אראה אותה בטוח לא אזהה אותה.
כמו בסצינה מהסרט, היא ללא פנים יותר, רק עורף.
הרגע הזה הוא רגע עצוב עבורי, כשאני חושב עליו.
גם היום, אני לא בטוח שאני מסוגל לשים את ידי בכף יד מזמינה שאיני מכיר.
זה פשוט היה מהר לי מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
