שלום,
כן. חזרתי לבלוג.
אני צריכה לפרוק את מה שיש לי בפנים, את הכעסים והרגשות שאני לא יכולה לבטא בדיבור.
אני פותחת את הבלוג הזה כאנונימית כי אני לא רוצה שהאנשים שאני מכירה יכנסו ובגלל זה סגרתי את הבלוג.
אז בשביל שאתם, הבלוגרים תכירו אותי -
אני בת 14 בכיתה ט' ובדיוק עליתי לתיכון [כן.. פה כיתה ט' זה כבר תיכון]
אני מאוד רגישה ונותנת לזה לאכול אותי מבפנים.
אז חזרה לכותרת של הפוסט הזה.. חברים אמיתיים קיימים? מי זה חבר? בואו אני אספר לכם על החברים שלי...
אני לא מישהי מתבודדת ואני לא לובשת שחור ושומעת רוק כבד. אני ההתגלמות של הנערה הנורמלית.
מתלבשת רגיל. מדברת רגיל. לא משתייכת לקבוצה או לסטיגמה.
החברים שלי נזכרים בי רק כשהם צריכים ממני משהו. אני נוטה להסכים. וכשאני לא מסכימה אז אני לא בסדר!
אני יוצאת לאנשהו עם חברה ולא קוראת לחברה אחרת כי פשוט יצאנו לשבת קצת בחוץ - אני דפקנית ולא צריך לדבר איתי!
כשאני נשארת לבד בבית ואחרים יוצאים ואני מתלוננת על זה - אני בכיינית ולא צריך להתקרב אליי!
ואחרי זה אני עוד חושבת שאני אשמה.. לא! אני לא אשמה! אתם אשמים!
אתם גורמים לי להרגיש כאילו עשיתי משהו רע! אתם אלה שגורמים לי יסורי מצפון על זה שאני מתלוננת בכלל!
בגללכם אני הפכתי להיות מי שאני היום - ילדה רגילה עם מעט מאוד חברים 'קרובים', ללא טיפת ביטחון עצמי!
אני אף פעם לא רציתי להיות הילדה הזאת. תמיד דמנייתי שאני יכיר אנשים ואני יהיה חברותית. אבל לא! בגללכם אני סגורה במעגל הזה
שפשוט אף פעם לא יגמר!
אני יודעת שאין לכם שמץ של מושג מה כבר הם עשו ולמה הם השפיעו עליי ככה ולמה 'לא עזבתי אותם ועשיתי מה שרציתי'
כי ככה אני! אני ילדה פחדנית ללא ביטחון עצמי שכל הזמן בדיכאון והכל בגללכם.
A girl with no friends.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
