"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

שכבתי לידו, מוקפת בידיו..בחיבוק עדין ומחמם.

פתאום הבנתי כמה שנקשרתי לבן אדם הזה שעד לפני חודש היה סתם עוד מישהו..

כמה שאכפת לי ממנו, כמה שהקנאה שוב אוכלת אותי מבפנים כמו כלום.

איך נתתי לעצמי ליפול ככה שוב? עוד בהתחלה דאגתי להזכיר לעצמי כל שניה לא להכנס עמוק מידיי..ואיכשהו אני פה בלי לשים לב אפילו. מחכה רק שהוא יחבק אותי ונתפסת על כל פיפס שלא במקום.

שוב נפגעת, שוב מבליגה, שוב סולחת בלי לתת סימן שקרה משהו, שוב פתאטית...

באותם רגעים התלתי לחשוב מה אם זה יתנפץ לי בפנים כמו עד עכשיו?

אחרי המכה האחרונה אני לא מתארת לעצמי איך אני יגיב.

או בגלל שהקודמת הייתה כה הרסנית, אני מחושלת והבאה כבר לא תהיה כזאת נוראית..

או שבדיוק להיפך, היא תשרוף כל רסיס שהצליח להתחבר בנס אחד לשני...והפעם אלו לא יהיו שברים שניתן יהיה לחבר אלא פשוט אפר..

אני בטוחה שאם אני יתחיל לדפדף אחורה בבלוג אני ימצא פוסט מקביל לזה פחות או יותר...

זה כל כך עצוב שאני לא מסוגלת לשנות את עצמי בקטע הזה.

אין מה לעשות כניראה, אולי זה הייעוד שלי באהבה להיות הצד השני, המקריב.

אין לתאר כמה שפחד התקיף אותי..

אני מפחד להכנס למערכת יחסים, אני לא רוצה להפגע ולסבול כמו אז.

אולי עדיף לוותר מעכשיו ופשוט לא להכנס לשם מלחתחילה...