אלוהה חברלס!
ביום נפלא ויפהפה זה של חג הפורים, חזרתי לביתי הקט מהבסיס. תשעת הימים היו מעניינים, אך טוב קצת לחוש בית וכאלה.
פורים בצבא, זה שונה לחלוטין ממה שחשבתי. הייתה לנו מסיבה מגניבהשל כל הגדוד בסאסא והיה פשוט מהנה ומקסים וכולם כמעט התחפשו והתאפרו והכל. גדוד בנננננזונה יש לי! ("שחף" 869 כבוד! זכרו זאת! :]).
הכרתי בנות ובנים חדשות וחדשים, צחקתי וצרחתי ברמות, אפילו מוזיקה מזרחית רקדתי מרוב שמחה. אני מצטערת לומר, אבל בנים לא יודעים לרקוד!!! (טוב, חוץ מאיזה 1-2 שעושים איכשהוכ בוד למין הגברי).
בקיצור, שיהיה לכוווולם חג שמייח ומבדח, פורים זה חג מקסים, אם יודעים איך לחגוג אותו.
אם יהיה לכם משעמם, תנו צלצול, לא משנה מתי.
אוהבת אתכם אנשים!
ולבסוף, קטע קטנטן שכתבתי לפני איזה חודש ומשהו על הצבא. הוא בהשראת מספר חברים שלי, שאני מעריכה מאד מאד ובהשראת דברים שאניח בעצמי חווה. קריאה מהנה:
תחת השמש הקופחת,
באמצע חלל אינסופי מלא אבק,
בין עוינים רעולי פנים ומראות מזוויעים,
הם לוחמים- החיילים.
שואלים עצמם אינספור שאלות מעיקות,
מתמודדים עם גורל שנקבע מראש,
חיים סביב השעון, חיים את השניות,
והם עדיין לוחמים- החיילים.
וגם בקור המקפיא,
כשהגוף כבר לא מגיב,
רק רוצים לנוח,
לשקוע במחשבות, אבל לא...
הם עדיין לוחמים- החיילים.
מתבגרים,
צוחקים,
בוכים,
אוהבים,
מתגעגעים,
זועקים לעזרה.
רגשות מעורבים שכאלה... מוזר...
והם עדיין לוחמים- החיילים.
אז, מה זה שווה בעצם?
למה הם עדיין לוחמים, אותם החיילים?
כבוד והערכה למדינה,
קור רוח, אצילות נפש ואמיצות לב ללא רבב.
הדבקות במשימה, החתירה לניצחון,
הנעורים שששים להשפיע, להנהיג.
בגלל זה הם לוחמים, אותם החיילים.
קיקי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
