נערות בבל התאחדו!

מצחיק שהקטע האמיתי הראשון שאני מפרסמת כאן הוא בכלל לא משהו שאני כתבתי.

אני מקווה שאם מי שכתב את זה יראה את זה יום אחד מפורסם ברשת הוא יסלח לי על הגניבה הספרותית.

את הקטע הזה הוא כתב לפני שנתיים-שלוש, בשיעור כתיבה יוצרת. מי שכתב את הקטע הוא חבר מאוד טוב שלי כבר הרבה מאוד זמן, כמעט שש שנים.

אני מאוד אוהבת אותו,והוא מאוד יקר לי. בשנה האחרונה התרחקנו, ומשהו בקשר המאוד מיוחד שתמיד היה לנו הפך רעוע.

אחרי כל השנים האלה, ששנינו התפתחנו בהן כל כך הרבה, זה לצד זה, זה היה קצת מוזר אם הקשר שלנו היה נשמר כמו שהיה.

וכמה כבר היינו יכולים להמשיך כל כך קרובים בלי שההתמכרות שלו לשגרה שלו, הפרקפציוניזם שלו, ההחמרה הזו שלו עם עצמו היתה מטריפה אותי. וכמה כבר הוא היה יכול להחזיק מעמד עם הברברת שלי, החרדתיות והעיסוק הכפייתי שלי במיניות, כשהוא כזה אדם אפלטוני במהותו. אני מניחה שזה תהליך טבעי, אבל חבל.

למרות שבימים עברו, כולם, במיוחד אמא שלי (שלפעמים אני חושדת שהיא אוהבת אותו יותר מאשר אותי), היו בטוחים שזה עניין של זמן עד שהידידות שלנו תהפוך לקשר, זה אף פעם לא באמת היה יכול לעבוד. אנחנו כל כך שונים, והקשר שלנו הוא כמעט משפחתי.

בכיתה ז' מאוד רציתי לחבב אותו, אז החלטתי שזה המצב. תמיד מאוד אהבתי אותו, אבל אף פעם לא בקטע כזה.

הוא היה הידיד הבן הראשון שאי פעם היה לי, ואפשר לומר שהוא פתח לי דלת לעולם חדש, מופלא ואידיוטי אותו חווה החצי השני של האוכלוסייה. (עד אז היה בcootie fase מאוד ארוך).

את הכתוב מטה אני כתבתי לפני חודשיים שלושה, כשמצאתי את הקטע שלו כשעשיתי סדר במחברות ישנות.

כשמישהו כותב על מישהו אחר ואכפת לו ממנו, מרגישים את זה. מרגישים את רגש החם הזה עולה מהדף. את האכפת לי נוגע בלב ועושה בו רעד קטן. החיוך הפנימי עולה לך על הפנים ואתה נהנה להתחלק בקצת מהחום שהכותב מרגיש, וגם לך אכפת ממנו. וממי שהוא כותב עליו.

אני זוכרת כשהוא כתב עלי את הקטע הזה. זה היה בכיתה ט'. היינו בכתי"צ אצל רוגעלך ביום שישי, במהלך עוד שיעור של שלוש שעות. בטח אכלנו קוסקוס באותו יום. הינו אז באגף הימני, בטח בכיתות ה', ואני ישבתי על השולחן, והוא ישב על הכסא. המחברת שלו היתה על השולחן, והוא כתב עליה בכתב הגדול והמקושקש שלו, שלא הפך לקריא יותר בשנתיים שעברו מאז. תמיד הפתיע אותי איך בכתב הגדול והילדותי הזה שלו הוא כותב דברים כל כך מורכבים, כל כך רגישים. כשהוא כותב את אחת מהפרודיות הבית ספריות שלו במחברות סיכה הצבעוניות שלו שהוא שומר באוגדן כמו ילד בכיתה ג', הכתב הזה שלו מתעקם ומשתבלל על הדף, ומגיני דוד ולבבות שיותר דומים לכליות מעטרים את השוליים, הוא כותב בכתב הזה שלו את האנקדוטות האלה שלו על המורה לביולוגיה או על ש"י עגנון. ובעיקר על עצמו. ואפשר לשמוע במילים שלו את החיוך הזה שלו, שאמא שלי כך אוהבת, החיוך הטוב הזה, שהוא כל כך כנה, וביקורתי ואוהב, ותמיד נכון להופיע לצד כל בדיחה שלו על חשבונו.

כשאני קוראת את מה שהוא כתב עלי, אני רואה את תחושת ההתגלות שעברה עליו. כאילו מישהו עצר את שטף חייו, ואמר לו "היי, תעצור. תסתכל מסביב. תסתכל מולך. מה אתה רואה?" והנה אני שם. והוא מסתכל עליי. ושם לב לפרטים הקטנים, אלה שנעלמים לך כשאתה מכיר מישהו הרבה זמן. כשהוא מתערבב בתוך השגרה שלך. וגם אם השגרה שלך קדושה בעיניך כמו שהיא קדושה בעיניו, לשגרה יש את היכולת לקחת את הפרטים הקטנים ולעמעם אותם לכדי מצבור.

כששואלים אותי מה הדבר הכי משמעותי ויפה שאמרו לי, יש לי כמה תשובות. אחת מהן היא משהו שהוא אמר, לפחות כמה חודשים אחרי שהוא כתב את הקטע הזה. הוא אמר לי שלהכיר אותי זה כמו לקלף בצל. אתה חושב שנגמרו הקליפות ואז אתה מגלה משהו חדש. ובגלל זה אני מאוד מעניינת. אני חושבת שהדבר הכי מחמיא שחבר יכול לומר עלייך זה שאתה מעניין. כי זה אומר שהוא אף פעם לא ישתעמם ממך. זה אומר שאתם תישארו קרובים כי שניכם רוצים, כי אתם באמת מעניינים אחד את השני וטוב לכם אחד עם השני, ולא מתוך הרגל. 

אני זוכרת כשהקראנו את הקטעים שלנו בכיתה. כשאני קראתי את הקטע שלו לעצמי,  אני מאוד אהבתי אותו, כי אז הרגשתי את האכפת הזה עולה ממנו, למרות שלא ידעתי להגדיר את זה. כשהוא הקריא את הקטע שלו, היו כמה  צחקוקים, כי רק כשהקטע יצא מהסגרת של אני-והוא ונכנס לנקודת מבט אובייקטיבית, הבנו שהוא יכול להישמע קצת אירוטי. אני מניחה שזה בעיקר נבע מהאכפת הזה שעלה, שאנשים לא ידעו מה לעשות איתו. האחרים כתבו דברים יותר נבוכים. יותר שטוחים.

אני, לעומתם, קיבלתי ממנו מתנה. יש לי בידיים טקסט בכתב עלי מישהו שאכפת לו ממני. מישהו שכשהוא רואה אותי הוא רואה את הטוב שבי, וזה גורם לו לחייך.

ואחרי כל הבילד-אפ, הנה הקטע:

...כשענת כותבת היא מאוד מרוכזת בכתיבת האותיות ולא מרימה את העיניים מהדף. העט מוחזק בצורה טובה, אם כי האצבעות מאוד קרובות לחוד של העט. כשהיא לא לגמרי יודעת מה לכתוב היא עוצרת לרגע, מרימה את עיניה מהדף, מגדרת בפניה וחוזרת לכתוב. מהיכרות קודמת עם  ענת אני יודע שעל העור הלבנבן שלה יש הרבה נקודות-חן, ואכן, בידיים וברגלים אני רואה הרבה נקודות-חן. כשאני מבקש ממנה ללכת היא הולכת בכיתה הלוך ושוב. בפעם הראשונה היא הולכת בצורה די משוחררת, אך הפעם השנייה המעמד משעשע אותה והיא הולכת כשראה בולט אל-על וידיה בכיסים. מתוך מבוכה היא שחררה גם צליל קטן וגבוה של מבוכה. טמפרטורת הגוף שלה גבוה משלי. כף ידה חמימה וגדולה, מאוד נעימה למגע. כשהתיישבנו היא בחרה לשבת כשהרגליים על הכיסא והגוף של השולחן. העיניים שלה די גדולות, נעות בין הצבע הירוק לצבע החום. עין שמאל נדמית בהירה יותר מעין ימין. כשהיא צוחקת פיה נפתח והלשון יוצאת מעט, הראש נע קצת אחורה וקמט קטן מופיע מתחת לעיניים.

היא לא מתביישת להסתכל לי בעיניים – אני תמיד זה שמצחקק ראשון כשאנחנו מתסכלים זה בזה. מדי פעם, כשאנחנו יוצרים שיחה אני מופתע לראות שהיא מדברת די בשקט, לפעמים אפילו בהתנצלות, היא נראית מאוד מסורה לתפקידה...