נערות בבל התאחדו!

כתבתי את הפוסט הזה בחתיכות. חלק אתמול בערב, חלק היום בצהריים, וחלק עכשיו, באמצע הלילה אחרי שחזרתי מהעצרת. (שאגב, היתה חזקה ביותר. מי שלא היה, הפסיד נאום מרשים מאוד של נשיאנו שימי.) 

ואני חושבת שזה הרעיון הכי טוב לנושא חם שהיה פה למישהו. אני תוהה איך כל בלוגי האימו למיניהם יתמודדו עם כזה דבר. "אני לא אוהבת בי כלום, אני שונאת אותי, אני מכוערת תחת והעולם מלא בפקאצות".

מה עוד... יש לי מה שקוראים באמריקאית strong sense of self. אני מי שאני, אני יודעת מה הכי טוב לי, ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי שאני משהו שאני לא. זה הדבר הכי קרוב לאסרטיביות שיש לי, והדבר היחיד שמונע ממני להיות מוגדרת כבעלת אופי חלש .

טוב לי עם איך שאני נראית, אני מרגישה סקסית ונוח לי בגוף שלי. ואני לא מפחדת מזה. מה שלמרבה הצער נדיר מאוד אצל בנות בגילי. ונשים בכלל.

אני סקרנית. ולמדנית. יש אף יאמרו תולעת ספרים. או סתם תולעת, כמו שבת דודה שלי קוראת לי.

כשאני מתעניינת במשהו אני אחקור אותו לעומק, ואלמד אותו, ואחפור, עמוק עמוק...

ואז אזכור הכל לנצח. יש לי זכרון מאוד טוב. במיוחד לדברים איזוטריים ולא חשובים בשיט.

אני רואה את כל הצדדים של סיטואציה. ולמרות שזה לפעמים מקשה עלי לגבש דעה, זה מאוד טוב כשזה מגיע ללתקשר עם אנשים.

יש לי חוש הומור, במיוחד בנוגע לעצמי.

טוב, זה שינוי אווירה קצת חד, אבל הוא חשוב. יש לי תחת שווה. ביותר. מה גם שאני יודעת להלביש אתו כיאות.

אני יודעת לדפוק שואו. אני מאוד אוהבת להופיע, בין אם זה בריקוד ובין אם זה בנאום חופר אך חוצב להבות.

יש לי פרופורציות. אני לא עושה ביג דיל מדברים, אני אנטי-דרמות בכל מובן אפשרי (אני מאמינה שמלודרמטיות שייכת לערוץ ויוה ולסרטים טורקיים), ואני לא מנפחת דברים.