בעוד שלושה שבועות אני אתחיל את כיתה יב'. וזה הסוף. שנה אחת, וזה הסוף.
ואני מפחדת. נורא.
מפחדת מזה שהתקופה הנהדרת הזאת, של תיכון, גם של חטיבה, תיגמר. השנה האחרונה היתה נפלאה. בית הספר שבו אני לומדת הוא מקום שאני אוהבת, תאמינו או לא. מה נעשה, אני חננה. כל החברויות שנוצרו בשנים האלו, הן לא הולכות להחזיק. לפחות לא רובן. נתפזר לנו, כולנו, קבוצת החברים הזאת שמחזיקה אותנו על הרגליים, שהגדירה את מי שאנחנו כבר שנים. אחרי השנה הזאת, היא לא תשרוד.
אני מפחדת מהצבא. שיגידו לי לרוץ על ג'בלאות, לירות ברובה. שיהיה לי שם משעמם. או רע. שאני לא אמצא שם מישהו שמבין אותי כמו שהחברים שלי מבינים אותי. בצורה מיידית כזאתי.עמוקה.
אני מפחדת שברגע שכל המסגרות האלו יגמרו, אני אשאר תלושה באוויר. המומה מכל החופש הזה, חנוקה מעודף חמצן.
אני מפחדת שאני אשאר לבד, ולא אדע מה לעשות. ואין דבר יותר מפחיד מזה בעולם.
התקופה הזאת, הבית ספר הזה, הפכו אותי למה שאני. נתנו לי את הכוח להיות אני. ואיפה האני הזה יהיה בלעדיהם?
אני מפחדת שאני לא אוכל להחזיק את האני הזה לבד.
זה לא שאני לא ארגיש אני יותר. התחושה תישאר. אבל מה יגדיר אותי. מבחוץ, לא מבפנים.
אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה, אבל זה מפחיד. זה קשה. ולפעמים עולה בי הספק שאולי אני אתפרק, כי לא יהיה לי הדבק שיחזיק אותי ביחד.
אז הנה אני,עם אף נוזל, עיניים דומעות, גרון חנוק וטעם מתוק מדי בפה ממנת יתר של ערגליות, ואני לא יודעת מה אני אעשה.
אני יודעת שזה עוד די רחוק. וכמה יש לי לעבור עד שכל זה יגמר. אבל אני מרגישה כאילו אני רוד ראנר של לוני טונס, שרץ רץ רץ אל פי תהום, וכמה זמן הוא כבר יחזיק באוויר כשהוא רץ במקום לפני שהוא יפול. אני יודעת שלרוד ראנר יש תמיד מצנח, אבל אני בטוחה שאפילו הוא מפחד לרגע שאולי המצנח שלו הוא בעצם רק גלגל הצלה ושהוא יגמור משוטח על הרצפה.
המטפורה העילגת והמאוד בוגרת הזאת רק מוכיחה כמה אני מוכנה לשינוי הזה. לגדול המבוגר הזה.
אבל אני כן אצליח. אני מספיק חזקה. אני יודעת מי אני, ולא יקחו את זה ממני. גם אם כל התומכות מסביב יעלמו, אני אשאר. 
ועד אז, יש עוד זמן. עד אז יש מדבקות, ויומן, ומחברות. ועוד שלוש שעות שבועיות של בהייה חסרת תועלת במורה לתנ"ך. יש לי עוד שלושה שבועות. ועוד שנה, ועוד כמה חודשים, ועוד שנתיים. ועד אז, כמו שסבתא היתה אומרת, אלוהים גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
