נערות בבל התאחדו!

עוד קצת יותר מרבע שעה אני עולה על טיסת אל-על לברלין. המשפוחה עושה ציר אמסטרדם-ברלין על האוטובן.

כל הבית בקריזת אריזה, במיוחד בהתחשב בעובדה שאמא שלי פוחדת מטיסות ובנוסף בטוחה לחלוטין שהמזוודות יילכו לאיבוד בדרך ויגיעו לאינדונזיה. הבית הפוך וארוז. בפנקס הכחול הידוע לשמצה של אמא שלי, בו יש אינסוף רשימות של דברים לארוז, סומנו אינספור סימני וי אדומים קטנים. בשלוש בלילה נעלה כולנו על מונית שירות לנתב"ג.

אני אוהבת את התחושה הזאת של לפני טיסה. לקום באמצע הלילה, לצאת לרחוב הריק, לבהות בכביש 1 הריק מאדם בדרך לנתב"ג, ואז להגיע לשדה התעופה, לראות את הבידוק הבטחוני, ולרצות להסתובב ולחזור בחזרה הביתה.

אני מאוד אוהבת טיסות, רק חבל שזה בא יד ביד עם הכאב ראש של הבדיקות הבטחוניות של אל על. (לא, חברי הטוב חאלד משעל מרפיח ארז בשבילי את המזוודה, אני מעבירה קלצ'ניקובים מאיסמעיל הניה לקבוצת ניאו-נאצים בברלין ואני אביא האש-בראוניז מאמסטרדם לשכנה ממול).

אני כבר הרכבתי תוכנית פעולה בנוגע לברלין: יום אחד שבו כל המשפחה שלי מוזמנת לטייל לה בעיר בזמן שאני אחרוש את אי המוזיאונים המפורסם לאורכו ולרוחבו.

מה שבטוח, בטיול הזה נאכל טוב (הגבינות של אדם וגאודה, הנה אני באה!)

בשיא ההכנות להתחברות לשורשים הגרמאנית שלי,

ענת.

נ.ב:

אם יהיה לי כוח, יתכן ויגיע לכאן יומן מסע או משהו יומרני בסגנון. אם לא יהיה לי כוח, פשוט תצטרכו להתמודד.