לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מתקן את העולם

סיפורים קצרים, שנותנים מחשבה ארוכה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2008

צוואתו של אלמוני - סיפור חדש.


פרק ראשון - החייאה.
 
2 לפנות בוקר, בית מלון עלוב באילת.

 אני לא בטוח לגבי הסיבה שבגללה לא נרדמתי, זה בערך כמו תהליך ההצתה ברכב. זה פשוט לא קרה. זה כבר חודש שאני מתגורר במלון העלוב הזה, בדירת עובדים.

לקח לי זמן למצוא עבודה כחדרן, וזה בערך הדבר היחידי שאני רואה כל היום – מלון.

התקלחתי ממש טוב הלילה, הרגשתי מטונף. משהו במלון הזה גורם לך לחשוב שאתה מכוסה בפרעושים.

נותרתי עם מגבת בלבד, ושכבתי במיטה לנסות ולהירדם מול הטלוויזיה. צפיתי בערוץ טבע כלשהו, אפילו זה היה יותר מעניין מהצעת מיטה, שאיבת שטיחים וכמובן, קרצוף אסלות.

אינני זוכר את השתלשלות העניינים בדיוק, אני רק יודע שעוצמת השמע מהטלוויזיה הייתה נמוכה מדי כדי להשמיע צרחה כזו. אחרי שנייה, הבנתי שזה בא מבחוץ. לבשתי את המכנס שהיה זרוק על הרצפה, וחצי עירום יצאתי בריצה לעבר המסדרון. הצעקות הגיעו מהמסדרון הסמוך, בו שכנו דיירים דחופים, כאלו שרוצים חדר מעכשיו לעכשיו, לברוח, לבגוד או שממש אין להם מקום טוב יותר להיות בו. בעודי רץ, קלטתי שהחולצה והתחתונים נותרו בחדר, והמכנס הזה מריח מן הסתם כמו לידה של ג`מוס. הגעתי למסדרון הצועק, וראיתי אישה בפתח הדלת, בפאניקה מוחלטת. הצטערתי שאין לי מעיל או ז`קט לתת לה, היא הייתה מאוד חשופה. נכנסתי לחדר. על המיטה, שכב איש גבוה, בעל כרס קטנה לובש כלום מלבד זוג תחתוני בוקסר. הוא נראה לי מחוסר הכרה. זה החזיר אותי 10 שנים אחורה, לתקופת הצבא.

"תזמיני אמבולנס", צעקתי לבחורה בפתח. כנראה שתרגול המוני בעזרה ראשונה מועיל, כי בחיים לא חשבתי שסדר המהלכים יחזור אליי אחרי כל כך הרבה זמן. תפסתי את שריר הטרפז שלו ועיסיתי בכדי לגרום לגירוי.

"אדוני, הכל בסדר, אני איתך. אל תדאג", אמרתי. ככה למדנו. הוא לא הגיב. שפשפתי את בטנו, גם סוג של גירוי, שלא גירה. הרמתי את ראשו למעלה, בכדי לפתוח את נתיבי האוויר ולנסות ולזהות נשימה. תוך כדי, בדקתי דופק בעורק הראשי בגרונו. הוא לא נשם, אבל מצאתי דופק. "את מכירה אותו? יש לו מחלות, משהו בסגנון?" שאלתי.

"אני לא יודעת! הגעתי ממש לפני כמה דקות!" היא ענתה בפאניקה. זונה, חשבתי. לעזאזל.

איך אני אמור להנשים אדם שאני לא מכיר, ועוד מתעסק בזנות? לפתח הדלת הגיע אורן, חדרן צעיר שעובד איתי. המשכתי לבדוק את הדופק והנשימה, תוך כדי גירוי שריר הטרפז ודיבור ללא הפסקה, "אתה בסדר, תישאר איתי!" אורן הסתכל עלינו המום, הנחתי לעצמי שהוא התעורר משינה. צעקות כאלו היו צריכות להביא לחדר הזה את כל המלון, לא פחות.

 "אורן, תן לו הנשמות!" אמרתי. אורן בהה כמה שניות, ואז ניגש אליו במהירות. הוא הראה בקיאות מפתיעה, סתם את האף כמו שצריך ונתן 2 הנשמות כל 5 שניות. הדופק נעלם.

"שיט. אין דופק. בוא נוריד אותו מהמיטה ונתחיל בעיסויים." אורן תפס בידיים, אני ברגליים. רציתי לומר לאורן שיבדוק אם יש הפרשות בפה, אבל אורן כבר עשה זאת. התחלתי בעיסויים, אחרי כל 5 עיסויים, אורן נתן 2 הנשמות. המשכתי לגרות את השריר, ולדבר.

לפתע קרה דבר מוזר. האיש על הרצפה התרומם קלות, פיו פתוח ועיניו פעורות בחוזקה.

הוא תפס את כיס המכנס שלי בידו, ומלמל משהו שנשמע כמו: "לא לשווא!". הוא צנח חזרה לרצפה, בעוד אני ואורן ההמומים חדלנו מכל תנועה. אחרי שנייה של שוק, חזרנו לפעול.

בדקתי דופק ונשימה. שניהם נעלמו כלא היו. המשכנו בהחייאה, אך ללא הועיל. צוות טיפול נמרץ הגיע באדישות אחרי כמה דקות, ולקח את המושכות. הם ניסו ידנית, חשמלית. הוא כבר הלך.

 

אורן ואני התהלכנו בריחוף לעבר החדרים שלנו. שררה בינינו מן שתיקת הלם, שנשברת בבכי בלבד. אבל הייתי מסוקרן יותר מעצוב, מעוניין יותר מהלום. מי הוא היה? למה מת?

ולמה לעזאזל מילותיו האחרונות היו "לא לשווא"?

"תנסה לישון, אורן," אמרתי. אורן הנהן, והמשיך ללכת.

"ליאור," הוא קרא בשנייה לפני שסגרתי את הדלת,  "גם אתה שמעת את מה שהוא אמר?"

"כן אורן. בוא נדבר על זה מחר, אנחנו עובדים בקומה 3 ביחד. לילה טוב."

הוא הנהן, והלך לחדרו. המחשבה הראשונה שעברה בי, הייתה מקלחת – אבל הפעם קלילה, אני עוד צריך לקום מוקדם בבוקר. הורדתי את מכנסיי, וכהרגלי, בדקתי אם שכחתי משהו בכיסים. ידעתי שלא אמור להיות שם כלום, אבל זה היה הרגל של שנים של כיבוס כסף, תעודת זהות ואפילו פעם אחת – פלאפון.

הופתעתי לגלות כרטיס לבן, שעל גביו דבוק בדבק דו צדדי מפתח קטן. זה לא שלי. נזכרתי ברגע המבהיל כאשר הדייר התרומם ואחז בכיסי. יכול להיות? `לא לשווא`. מה זה אומר?

הכרטיס הלבן נראה ריק, אך כשהסרתי את המפתח ממנו, גיליתי מילה אחת כתובה באדום – `בדם`. הנחתי את הכרטיס והמפתח על השידה, ליד הארנק. זה יחכה למחר.

 

כשקמתי בבוקר, הרגשתי כאילו השעון המעורר הוא חתיכת שקרן, אין סיכוי שעברו שעות שלמות מאז נרדמתי. הרי הרגע עצמתי את עיניי, וכבר לקום? כבר לעבוד?

הבוקר היה כבד מהרגיל, הרגשתי דפיקות חזקות ב-2 הרקות בצידיי מצחי. הרתחתי מים בקומקום, ועמלתי על הכנת נס קפה מוקצף ידנית. ברגעים האלו, כשאני מקציף, אני חושב על כל הדברים הכי לא חשובים שיש. כמו, מה הייתי עושה עם 7 מליון דולר. או, איך אנשים נהנים מגידול עציצים? או, מי לעזאזל דופק בדלת ב-6 בבוקר?!

ניגשתי לדלת ופתחתי אותה למחצה. אורן הביט אליי בחצי הפתוח של הדלת, לבוש במדי החדרנים שלנו. נתתי לו להיכנס.

"רוצה נס קפה מוקצף?" שאלתי.

"אני אשמח, תודה." לקחתי ספל וקברתי לתוכה 2 כפיות סוכר, כף גדושה של נס וקצת מים.

"קח, תקציף."

"לרגע, האמנתי שיש לך מכונת אספרסו חבויה בארון," הוא חייך.  "תגיד, ישנת בלילה?"

"השעון המעורר אומר שכן, אני אישית לא מאמין לו. ואתה?"

"לא, חיכיתי לשמוע את השעון שלך כדי שנוכל לדבר." שומעים הכל דרך הקירות האלו!

"אה! טוב שאתה מדבר על דיבורים, רציתי לספר לך. אתה זוכר ת הרגע שהוא התרומם? הוא תפס את כיס המכנס שלי. נחש מה מצאתי שם." הבאתי את הכרטיס והמפתח מהשידה.

"בדם? ראשי תיבות?" הוא אמר, ונראה כאילו הוא מדבר לעצמו.

"חשבתי על זה, אבל הצלחתי למצוא רק `בנזונה, דפוק ומטומטם." אורן חייך.

"תשמע, זה לא ראשי תיבות."

"מאיפה לך?"

"זה כתוב באדום."

"אז?"

"אני מרגיש בליטות ממש קטנות בצד הריק של הכרטיס. אני חושב שאנחנו צריכים דם."

"בדם, כמו `בדם ייגלה אליכם הכתוב? ממש הארי פוטר מצידו," אמרתי.

"יש לך מחט?"

"רגע, היית רציני?"

"בוודאי. אני צריך מחט, ליאור." הוא נראה רציני עד תסכול. מצאתי סכין יפנית.

"אתה בטוח שאתה רוצה לחתוך את עצמך? הוא מת כבר, זה לא ישנה הרבה."

אבל הוא לא הקשיב. הוא חתך את כף ידו, והוציא קצת דם בלחיצה. הנה בורח לו הצימאון לנס קפה. הוא הביט בי, והניח את הסכין בצד. נתתי לו את הכרטיס. הוא מרח את כל הצד הריק בדמו. הבטנו שנינו בכרטיס המוכתם בדם. הוא כבר לא היה ריק. עכשיו נראו בו המילים: "ת.ד 324 דו צדדי".

 

אורן ואני התהלכנו בריחוף לעבר החדרים שלנו. שררה בינינו מן שתיקת הלם, שנשברת בבכי בלבד. אבל הייתי מסוקרן יותר מעצוב, מעוניין יותר מהלום. מי הוא היה? למה מת?

ולמה לעזאזל מילותיו האחרונות היו "לא לשווא"?

"תנסה לישון, אורן," אמרתי. אורן הנהן, והמשיך ללכת.

"ליאור," הוא קרא בשנייה לפני שסגרתי את הדלת,  "גם אתה שמעת את מה שהוא אמר?"

"כן אורן. בוא נדבר על זה מחר, אנחנו עובדים בקומה 3 ביחד. לילה טוב."

הוא הנהן, והלך לחדרו. המחשבה הראשונה שעברה בי, הייתה מקלחת – אבל הפעם קלילה, אני עוד צריך לקום מוקדם בבוקר. הורדתי את מכנסיי, וכהרגלי, בדקתי אם שכחתי משהו בכיסים. ידעתי שלא אמור להיות שם כלום, אבל זה היה הרגל של שנים של כיבוס כסף, תעודת זהות ואפילו פעם אחת – פלאפון.

הופתעתי לגלות כרטיס לבן, שעל גביו דבוק בדבק דו צדדי מפתח קטן. זה לא שלי. נזכרתי ברגע המבהיל כאשר הדייר התרומם ואחז בכיסי. יכול להיות? `לא לשווא`. מה זה אומר?

הכרטיס הלבן נראה ריק, אך כשהסרתי את המפתח ממנו, גיליתי מילה אחת כתובה באדום – `בדם`. הנחתי את הכרטיס והמפתח על השידה, ליד הארנק. זה יחכה למחר.

 

כשקמתי בבוקר, הרגשתי כאילו השעון המעורר הוא חתיכת שקרן, אין סיכוי שעברו שעות שלמות מאז נרדמתי. הרי הרגע עצמתי את עיניי, וכבר לקום? כבר לעבוד?

הבוקר היה כבד מהרגיל, הרגשתי דפיקות חזקות ב-2 הרקות בצידיי מצחי. הרתחתי מים בקומקום, ועמלתי על הכנת נס קפה מוקצף ידנית. ברגעים האלו, כשאני מקציף, אני חושב על כל הדברים הכי לא חשובים שיש. כמו, מה הייתי עושה עם 7 מליון דולר. או, איך אנשים נהנים מגידול עציצים? או, מי לעזאזל דופק בדלת ב-6 בבוקר?!

ניגשתי לדלת ופתחתי אותה למחצה. אורן הביט אליי בחצי הפתוח של הדלת, לבוש במדי החדרנים שלנו. נתתי לו להיכנס.

"רוצה נס קפה מוקצף?" שאלתי.

"אני אשמח, תודה." לקחתי ספל וקברתי לתוכה 2 כפיות סוכר, כף גדושה של נס וקצת מים.

"קח, תקציף."

"לרגע, האמנתי שיש לך מכונת אספרסו חבויה בארון," הוא חייך.  "תגיד, ישנת בלילה?"

"השעון המעורר אומר שכן, אני אישית לא מאמין לו. ואתה?"

"לא, חיכיתי לשמוע את השעון שלך כדי שנוכל לדבר." שומעים הכל דרך הקירות האלו!

"אה! טוב שאתה מדבר על דיבורים, רציתי לספר לך. אתה זוכר שהוא התרומם? הוא תפס את כיס המכנס שלי. נחש מה מצאתי שם." הבאתי את הכרטיס והמפתח מהשידה.

"בדם? ראשי תיבות?" הוא אמר, ונראה כאילו הוא אמר לעצמו.

"חשבתי על זה, אבל הצלחתי למצוא רק `בנזונה, דפוק ומטומטם." אורן חייך.

"תשמע, זה לא ראשי תיבות."

"מאיפה לך?"

"זה כתוב באדום."

"אז?"

"אני מרגיש בליטות ממש קטנות בצד הריק של הכרטיס. אני חושב שאנחנו צריכים דם."

"בדם, כמו `בדם ייגלה אליכם הכתוב? ממש הארי פוטר מצידו," אמרתי.

"יש לך מחט?"

"רגע, היית רציני?"

"בוודאי. אני צריך מחט, ליאור." הוא נראה רציני עד תסכול. מצאתי סכין יפנית.

"אתה בטוח שאתה רוצה לחתוך את עצמך? הוא מת כבר, זה לא ישנה הרבה."

אבל הוא לא הקשיב. הוא חתך את כף ידו, והוציא קצת דם בלחיצה. הנה בורח לו הצימאון לנס קפה. הוא הביט בי, והניח את הסכין בצד. נתתי לו את הכרטיס. הוא מרח את כל הצד הריק בדמו. הבטנו שנינו בכרטיס המוכתם בדם. הוא כבר לא היה ריק.

נכתב על ידי , 12/5/2008 14:50   בקטגוריות סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בן: 37




607
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmorpheus.dt אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על morpheus.dt ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)