או שלא.
לעזאזל עם זה. אני תוהה אם יש רגע בחיים שהוא רגע של שלווה נפשית. ולא- אני לא מדברת על המוות. ברצינות. אני לא מסוגלת לכתוב את העבודות שיש לי להגיש בעוד כמה ימים. אני לא מסוגלת לאסוף את עצמי ואת המחשבות והשאיפות שלי, ולשים אותן רגע בצד כדי להתמקד במה שחשוב באמת. אני רוצה להתכרבל עם מישהו, כשעמוק בפנים אני יודעת שבקושי יש לי סבלנות בשביל עצמי. אבל הצורך הזה, לחבק מישהו שינחם ויקשיב גובר אצלי במיוחד בתקופת החורף.
אני לא יודעת מי אמר שלהיות סטודנט זו התקופה היפה בחיים. כל תקופה היא יפה, כל עוד יודעים לזכור ממנה את הזיכרונות הטובים ולא הרעים. אבל כשאתה נמצא בתקופה, ומסתכל אחורה ביחס לתקופות שקדמו לזאת העכשווית, אין מנוס מלהשוות לטוב ולרע. אני בהחלט מעדיפה את האוניברסיטה על פני הצבא. אבל כמו כל מסגרת שהייתי בה לפני, אני לא מצליחה לנתק את עצמי מהביקורת עליה. ויש הרבה דברים שאני לא מחבבת באוניברסיטה. אבל אני סך הכול בשנה א'. סטודנטים ממורמרים כמוני יש אלפים. אני רק צריכה להזכיר לעצמי שיש כמוני מיליונים. ובאמת המון סטודנטים משוטטים פה ברחובות.
אני צריכה לעשות רגע את ההפרדה בין כל הרגשות, הרצונות, החלומות הגדולים, השאיפות והמחשבות לבין הריאליות והמציאות. והמציאות היא שאני סטודנטית, שאני צריכה לכתוב עבודות בלחץ זמן כי זאת הדרישה. שאני צריכה לדעת לחלק את הזמן בין מאמרים לעבודות ולשני המבחנים הגדולים בסוף החודש. שאני צריכה לזכור שגם 80 הוא ציון יפה בהחלט, שהתואר הזה לא שווה כלום בחוץ עד לתואר השני, שתואר שני כרגע הוא לא חשוב, ומה שכן חשוב הוא לעשות את המיטב אבל גם לשמור על שפיות. ואם שפיות כוללת להתאוורר קצת עם חברים או עם סרט או המחשב אז שיהיה.
אבל צריך לשים לב שפסק הזמן לא משתלט על זמן כתיבת העבודות. ואני צריכה לסיים שתיים מהן עכשיו.
אני באמת מנסה להיות אקטואלית ולחשוב מה לומר על הבחירות הקרבות, אבל אין לי מה לומר. בתור סטודנטית לתקשורת אני מרגישה מאוד לא עדכנית. אני גם לא מעוניינת להיות. זה לגמרי כאב ראש לימודי התקשורת האלה. והבחירות האלה עוד יותר. ככל שהסמסטר מתקדם, ככה אני מבינה שכולם ערמומיים, תחמנים ושועלים מנוסים במשחקי מילים והטעיית הציבור. הכול בולשיט. אני לא סומכת על אף אחד שינהיג את המדינה הזאת כמו שצריך. אולי כי דם חדש וצעיר צריך להיכנס לכנסת. אולי כי צריך לפטר את השרים הנוכחיים. אני לא טובה בפוליטיקה אולי כי אני כנה מידי. והכנות הזאת מובילה אותי ליום הבחירות. ביום הזה אני פשוט אקום מאוחר, אשתה כוס שוקו, ואשב ללמוד על עוד יצירות מתקופת הרנסנס.
בנט, ש"ס, ליבני, יחימוביץ', יאיר לפיד, ביברמן ומופז יכולים להמשיך להילחם על הכס. משחקי הכס שלי הם לזוז כסא אחד ימינה באוניברסיטה לטובת סטודנט אחר. והכס המלכותי שלי הוא זה שאני יושבת עליו עכשיו, וכותבת את הפוסט הזה.
מיותר לציין שהפרומו של ארץ נהדרת השנה מעולה.
שבת שלום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
