הבוקר התעוררתי לנוף לבן. השלג שכיסה את הגינה שלי נערם באלגנטיות מעל אדניות הצמחים וצמרות העצים. הקלמנטינות הכתומות והתפוז הסיני קיבלו טוויסט מרענן של צבע.
אתמול באוניברסיטה הייתי מבין המעטים והמשוגעים שיוצאו במזג האוויר הסוער. מה לא אעשה בשביל התואר. אבל נהנתי. הייתי מבין הראשונים שחוו את השלג על הר הצופים. ואכן צפיתי על העיר, ועל השלג הקליל שעף לו ברוח.
גם התקשורת התעטפה בלבן, ופתאום אין דבר יותא חשוב מהשלג שכיסה את הארץ מבצפון ועד הדרום. כאילו אין בחירות בעוד שבוע וחצי, כאילו המזרח התיכון לא בוער כלל. כולם פתאום אוהבים את כולם, והלבן הזה גורם לעושר שמשכיח את כל הצרות שלנו. לפחות ליום אחד.
עד הרגע שהודיעו בחדשות על פיצוץ בתל-אביב, כנראה אירוע על רקע פלילי. והאופוריה מתנפצת לרגע, למרות שבחוץ עדיין מושלג, השמים האפירו שוב, והפתיתים הגדולים ממשיכים לרדת על המכוניות.
הכלבה המקסימה שלי הפיקה את המירב מהיום הזה. היא קפצה בתוך השלג העמוק, אכלה שלג כאילו היה זה קרטיב, ודמיינה לעצמה שהיא נמצאת בפארק שעשועים שכולו אוכל לבן וקריר. וגם אני נדבקתי בשמחה הזאת שלה, נטולת הדאגות ורצתי לי בשלג, נשכבת על הלובן הרך הזה ומציירת מלאכים.
אולי רק להיום, אני ארשה לעצמי לשכוח לרגע מהמבחנים והעבודות להגשה. כי בסופו של דבר, כולנו רוצים רגע קטן של נחת ואושר- טהור לחלוטין.
תחושת האושר הזו התחילה ביום שלישי בערב, לאחר לילות לבנים של עבודה קשה.
הלכתי להופעה של עילי בטונר וילדי החוץ. ירד מבול; הגשם בירושלים לא הפסיק לרדת במשך שלושה ימים ברצף. אבל לא התעצלתי. הייתי חייבת לעצמי לצאת ולהנות מההרכב הזה. וזה לא היה לחינם. כי מוזיקה היא דבר מדהים. כי לשבת קרוב אל האנשים הללו, שהם רגילים בדיוק כמונו, ולשמוע את היצירה שלהם זה דבר מקסים. לא משנה מה חוקרי התקשורת לדורותיהם יאמרו.
אבל מכולם, את האדם שאני מעריכה יותר מכול הוא עילי בוטנר. נושא השיחה הקצרה על איפה שירתתי, ושגם הוא היה בחיל האוויר היה לגמרי חסרת חשיבות. הדבר החשוב היה שהוא דיבר איתי כאילו הוא מכיר אותי שנים.
אני מעריכה אותו אולי מהסיבה שהוא היוצר של המילים הללו, שמרגשות אותי כל פעם מחדש. אולי מכיוון שהוא בוחר להעמיד אחרים במרכז הבמה, נותן למעריצים אלילי המון כשהוא עצמו נחבא אל הכלים. הענווה שלו, הפשטות, עצם זה שהוא לא מתנשא ולא מתנהג כמו כוכב, גורמת לי להעריך אותו הרבה יותר.
אני לא מעריצה מפורסמים. אני אוהבת את מה שבם יוצרים.
הוא סיפר על הזיכרונות שלו מירושלים. על קיץ אחד, הקיץ האחרון ביחד לפני שההורים שלו נפרדו. איך הוא ואחיו כל יום הלכו לראות "אבא גנוב", ובסוף החופשה אבא שלו קנה לו שני תוכים שמתו בדרך. הוא למעשה מספר לנו עד כמה הוא רגיל בדיוק כמונו.
ולא שאדר גולד או אוהד שרגאי לא מקסימים. הם חמים ומסבירי פנים למעריצים. אבל הם הפרפורמנסים. הם הפנים שכולם מעריצים.
אני אומנית. ואני לא אומרת שהשירה שלהם היא לא אומנות. אבל לשם שינוי בחרתי לתת במה דווקא לאדם שמאוחרי המילים. הלוואי והיו עוד אנשים כמוהו. שעושים מוזיקה לשם מוזיקה, ולא מוזיקה לשם המסחריות והגלאם.
הייתי מאושרת כשחזרתי לבית. האושר הזה נכנס לתוך יום האתמול ונמשך היום עם הלבן שמסביב.
וזה נעים, נעים עכשיו.
"והמרחק מגעגוע, הוא המרחק משיגעון. אני עוצם את העיניים, בין ציאות לבין חלום. ומי יזכור שלא אהיה פה, ומי יקח אותי אליו. אני עוצם את העיניים, וזה נעים, נעים עכשיו."
https://www.youtube.com/watch?v=yaB88Y_A9ns
בבלוג זה
בכל הבלוגים
