אז אחרי תקופה מבולבלת שנעה בעיקר על ציר אי הוודאות, סוף כל סוף אפשר לומר שהרגע בו היעוד והגשמתו מתלכדים לכדי מציאות.
וזה אומר, שאת התואר באוניברסיטה העברית אני כבר לא אסיים לעולם. תקשורת ותולדות האומנות- היה נעים להכיר.
אני לא יודעות איך בכלל להגות את המילים. זה אפילו לא מרגיש לי הגיוני. אפילו לא כשהידיעון למתקבל מונח לידי, אפילו לא מכתב הקבלה החתום. זה ממש קשה להאמין- אבל התקבלתי לבצלאל. או כמו במכתב הקבלה "...המחלקה לצורפות ואופנה החליטה לקבלך כתלמידת שנה א בשנת תשע"ד...".
איזה מגניב.
פתאום כל כך הרבה משתנה לי בחיים, הקצב שלהם מגביר הילוך ואני מוצאת את עצמי יותר ויותר עסוקה ביום יום במיליון ואחד דברים- חוץ ממילוי חובותיי האוניברסיטאיות. אני ממשיכה ללמוד, ואני גם עושה את מבחני הסמסטר למרות שהסיכוי שיצא לי מהם משהו הוא דיי קלוש. אבל שווה לנסות. זה פשוט מעייף אותי לחשוב על העבודה שאני צריכה להגיש עוד כמה ימים ואפילו לא טרחתי להתחיל אותה.
זה יקרה מחר. אין לי ברירה.
אבל כל כך כיף לי! יש את יום הסטודנט ביום שלישי הקרוב וממש ממש חיכיתי לזה. ופתאום הקיץ הזה נראה כמו משהו ששווה לחכות לו- כל כך הרבה תוכניות וכל כך הרבה אירועים שאני ממש מתרגשת. ואני בכלל לא אוהבת קיץ.
אולי הדבר היחיד עכשיו שחסר זה להכיר מישהו חמוד. כל ההיכרויות חסרות התכלית האלה שהיו לי בזמן האחרון ממש עשו לי חשק לבחור רציני. אבל מצד שני זה גם חשק שבא והולך אז אני זורמת. כיף לי בינתיים. ממש ממש כיף לי.
מעניין איך זה יהיה ללמוד בבצלאל. הם קצת פלצנים, והמרצים ממש קשוחים. חלק מהבנות שנבחנו איתי נראו כמו ילדות שמנת שנדמה שיש להן מספיק כסף לקנות בגדי מעצבים, ואולי גם חוש סטייל תל אביבי טיפוסי ומתחנחן. השאלה אם הוא קנה להן גם כישרון. ואולי זה רק קנה להן מכינה. אבל זה לא יפה לשפוט. אני מתארת לעצמי שועדות הקבלה יודעים את מי לבחור.
ובעצם למי אכפת. אני התקבלתי.
והולך להיות מצוין. כי זה מה שתמיד רציתי.
וסוף סוף, מצאתי את האומץ להעיז :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
