I Was Looking for a Breath of a Life

הבוקר התעוררתי לנוף לבן. השלג שכיסה את הגינה שלי נערם באלגנטיות מעל אדניות הצמחים וצמרות העצים. הקלמנטינות הכתומות והתפוז הסיני קיבלו טוויסט מרענן של צבע.

אתמול באוניברסיטה הייתי מבין המעטים והמשוגעים שיוצאו במזג האוויר הסוער. מה לא אעשה בשביל התואר. אבל נהנתי. הייתי מבין הראשונים שחוו את השלג על הר הצופים. ואכן צפיתי על העיר, ועל השלג הקליל שעף לו ברוח.

גם התקשורת התעטפה בלבן, ופתאום אין דבר יותא חשוב מהשלג שכיסה את הארץ מבצפון ועד הדרום. כאילו אין בחירות בעוד שבוע וחצי, כאילו המזרח התיכון לא בוער כלל. כולם פתאום אוהבים את כולם, והלבן הזה גורם לעושר שמשכיח את כל הצרות שלנו. לפחות ליום אחד.

עד הרגע שהודיעו בחדשות על פיצוץ בתל-אביב, כנראה אירוע על רקע פלילי. והאופוריה מתנפצת לרגע, למרות שבחוץ עדיין מושלג, השמים האפירו שוב, והפתיתים הגדולים ממשיכים לרדת על המכוניות.

הכלבה המקסימה שלי הפיקה את המירב מהיום הזה. היא קפצה בתוך השלג העמוק, אכלה שלג כאילו היה זה קרטיב, ודמיינה לעצמה שהיא נמצאת בפארק שעשועים שכולו אוכל לבן וקריר. וגם אני נדבקתי בשמחה הזאת שלה, נטולת הדאגות ורצתי לי בשלג, נשכבת על הלובן הרך הזה ומציירת מלאכים.

אולי רק להיום, אני ארשה לעצמי לשכוח לרגע מהמבחנים והעבודות להגשה. כי בסופו של דבר, כולנו רוצים רגע קטן של נחת ואושר- טהור לחלוטין.

תחושת האושר הזו התחילה ביום שלישי בערב, לאחר לילות לבנים של עבודה קשה.

הלכתי להופעה של עילי בטונר וילדי החוץ. ירד מבול; הגשם בירושלים לא הפסיק לרדת במשך שלושה ימים ברצף. אבל לא התעצלתי. הייתי חייבת לעצמי לצאת ולהנות מההרכב הזה. וזה לא היה לחינם. כי מוזיקה היא דבר מדהים. כי לשבת קרוב אל האנשים הללו, שהם רגילים בדיוק כמונו, ולשמוע את היצירה שלהם זה דבר מקסים. לא משנה מה חוקרי התקשורת לדורותיהם יאמרו.

אבל מכולם, את האדם שאני מעריכה יותר מכול הוא עילי בוטנר.  נושא השיחה הקצרה על איפה שירתתי, ושגם הוא היה בחיל האוויר היה לגמרי חסרת חשיבות. הדבר החשוב היה שהוא דיבר איתי כאילו הוא מכיר אותי שנים.

אני מעריכה אותו אולי מהסיבה שהוא היוצר של המילים הללו, שמרגשות אותי כל פעם מחדש. אולי מכיוון שהוא בוחר להעמיד אחרים במרכז הבמה, נותן למעריצים אלילי המון כשהוא עצמו נחבא אל הכלים. הענווה שלו, הפשטות, עצם זה שהוא לא מתנשא ולא מתנהג כמו כוכב, גורמת לי להעריך אותו הרבה יותר.

אני לא מעריצה מפורסמים. אני אוהבת את מה שבם יוצרים.

הוא סיפר על הזיכרונות שלו מירושלים. על קיץ אחד, הקיץ האחרון ביחד לפני שההורים שלו נפרדו. איך הוא ואחיו כל יום הלכו לראות "אבא גנוב", ובסוף החופשה אבא שלו קנה לו שני תוכים שמתו בדרך. הוא למעשה מספר לנו עד כמה הוא רגיל בדיוק כמונו.

ולא שאדר גולד או אוהד שרגאי לא מקסימים. הם חמים ומסבירי פנים למעריצים. אבל הם הפרפורמנסים. הם הפנים שכולם מעריצים.

אני אומנית. ואני לא אומרת שהשירה שלהם היא לא אומנות. אבל לשם שינוי בחרתי לתת במה דווקא לאדם שמאוחרי המילים. הלוואי והיו עוד אנשים כמוהו. שעושים מוזיקה לשם מוזיקה, ולא מוזיקה לשם המסחריות והגלאם.

הייתי מאושרת כשחזרתי לבית. האושר הזה נכנס לתוך יום האתמול ונמשך היום עם הלבן שמסביב.

וזה נעים, נעים עכשיו.

"והמרחק מגעגוע, הוא המרחק משיגעון. אני עוצם את העיניים, בין ציאות לבין חלום. ומי יזכור שלא אהיה פה, ומי יקח אותי אליו. אני עוצם את העיניים, וזה נעים, נעים עכשיו."

https://www.youtube.com/watch?v=yaB88Y_A9ns

או שלא.

לעזאזל עם זה. אני תוהה אם יש רגע בחיים שהוא רגע של שלווה נפשית. ולא- אני לא מדברת על המוות. ברצינות. אני לא מסוגלת לכתוב את העבודות שיש לי להגיש בעוד כמה ימים. אני לא מסוגלת לאסוף את עצמי ואת המחשבות והשאיפות שלי, ולשים אותן רגע בצד כדי להתמקד במה שחשוב באמת. אני רוצה להתכרבל עם מישהו, כשעמוק בפנים אני יודעת שבקושי יש לי סבלנות בשביל עצמי. אבל הצורך הזה, לחבק מישהו שינחם ויקשיב גובר אצלי במיוחד בתקופת החורף.

אני לא יודעת מי אמר שלהיות סטודנט זו התקופה היפה בחיים. כל תקופה היא יפה, כל עוד יודעים לזכור ממנה את הזיכרונות הטובים ולא הרעים. אבל כשאתה נמצא בתקופה, ומסתכל אחורה ביחס לתקופות שקדמו לזאת העכשווית, אין מנוס מלהשוות לטוב ולרע. אני בהחלט מעדיפה את האוניברסיטה על פני הצבא. אבל כמו כל מסגרת שהייתי בה לפני, אני לא מצליחה לנתק את עצמי מהביקורת עליה. ויש הרבה דברים שאני לא מחבבת באוניברסיטה. אבל אני סך הכול בשנה א'. סטודנטים ממורמרים כמוני יש אלפים. אני רק צריכה להזכיר לעצמי שיש כמוני מיליונים. ובאמת המון סטודנטים משוטטים פה ברחובות.

אני צריכה לעשות רגע את ההפרדה בין כל הרגשות, הרצונות, החלומות הגדולים, השאיפות והמחשבות לבין הריאליות והמציאות. והמציאות היא שאני סטודנטית, שאני צריכה לכתוב עבודות בלחץ זמן כי זאת הדרישה. שאני צריכה לדעת לחלק את הזמן בין מאמרים לעבודות ולשני המבחנים הגדולים בסוף החודש. שאני צריכה לזכור שגם 80 הוא ציון יפה בהחלט, שהתואר הזה לא שווה כלום בחוץ עד לתואר השני, שתואר שני כרגע הוא לא חשוב, ומה שכן חשוב הוא לעשות את המיטב אבל גם לשמור על שפיות. ואם שפיות כוללת להתאוורר קצת עם חברים או עם סרט או המחשב אז שיהיה.

אבל צריך לשים לב שפסק הזמן לא משתלט על זמן כתיבת העבודות. ואני צריכה לסיים שתיים מהן עכשיו.

אני באמת מנסה להיות אקטואלית ולחשוב מה לומר על הבחירות הקרבות, אבל אין לי מה לומר. בתור סטודנטית לתקשורת אני מרגישה מאוד לא עדכנית. אני גם לא מעוניינת להיות. זה לגמרי כאב ראש לימודי התקשורת האלה. והבחירות האלה עוד יותר. ככל שהסמסטר מתקדם, ככה אני מבינה שכולם ערמומיים, תחמנים ושועלים מנוסים במשחקי מילים והטעיית הציבור. הכול בולשיט. אני לא סומכת על אף אחד שינהיג את המדינה הזאת כמו שצריך. אולי כי דם חדש וצעיר צריך להיכנס לכנסת. אולי כי צריך לפטר את השרים הנוכחיים. אני לא טובה בפוליטיקה אולי כי אני כנה מידי. והכנות הזאת מובילה אותי ליום הבחירות. ביום הזה אני פשוט אקום מאוחר, אשתה כוס שוקו, ואשב ללמוד על עוד יצירות מתקופת הרנסנס.

בנט, ש"ס, ליבני, יחימוביץ', יאיר לפיד, ביברמן ומופז יכולים להמשיך להילחם על הכס. משחקי הכס שלי הם לזוז כסא אחד ימינה באוניברסיטה לטובת סטודנט אחר. והכס המלכותי שלי הוא זה שאני יושבת עליו עכשיו, וכותבת את הפוסט הזה.

מיותר לציין שהפרומו של ארץ נהדרת השנה מעולה.

שבת שלום

הקטע הקודם, שנרשם ב00:03, נמחק לצערי.

אחרי שנים של שממון, הבלוג חוזר לחיים בבלוגספירה.

אני חוזרת בסטטוס של משוחררת טרייה מצה"ל, וסטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטה העברית.

זהו תאריך שמסמל דרך חדשה, כמו כל ה1.1 שהיו בעבר ויהיו בעתיד. בשבילי הוא מסמל את החודש של תחילת תקופת המבחנים.

אני מאחלת לעצמי שנה של התחלות חדשות והצלחה. שתהיה זו שנה של אהבה. אני נותנת מעצמי אהבה לכולם היום, כי אהבה חסרה לנו בציווילזציה של ימינו. אני מקווה שהשנה הזו תהיה טובה יותר, מרגשת, מעצבת, מכוננת, מעצימה.

טוב לדעת שיש לנו הזדמנויות בחלון האינסופי של הזמן להתחיל מחדש.

שתהיה שנה אזרחית מדהימה!