זה צבע הנעליים החדשות שלי.
חצי שנה עברה מאז קניתי נעליים בלונדון (שהן לגמרי מושלמות והן לאירועים סופר מיוחדים כמו למשל יומולדת 21 שהיה לא מזמן).
ובחצי השנה הזאת, כל זוגות הנעליים שצדה עיני היו מחוץ להישג ידי.
עד אתמול.
אז עכשיו יש לי נעליים חדשות לחג השני, ואני לגמרי מאוהבת בהן.
ועכשיו למשהו קצת יותר עמוק מצבע הנעליים (ובכלל מכל מה שקשור לצרכנות בלתי נשלטת).
מצאתי את הכיוון שלי בחיים. וזה מצחיק שאומרת את זה חיילת משוחררת שקפצה לאוניברסיטה שבוע אחרי גזירת החוגר.
אז מסתבר שלימודי תקשורת ואומנות הן לא באמת תואר פרקטי (כמו 95% מהתארים באוניברסיטה העברית). ממש מעניין לי, וממש כיף לי, ואין בי שמץ חרטה כי אני נהנת מכול רגע (אולי בגלל שאני מבלה יותר מאשר לומדת?).
בכל מקרה, זה מוקדם מידי לדבר על כול תוכניות הייעוד והכוונות שלי לעתיד. אולי כי אני עדיין רק בתחילת סמסטר ב', ורק ברגע שאני אסיים את השנה הזאת אני אחליט אם להירשם לשנה נוספת או ללכת להגשים חלום.
וזאת פסקה ממש מבולבלת בשביל מישהי שהרגע כתבה שהיא מצאה את היעוד.
בכל אופן כנראה שהבלוג הזה ימחק בקרוב כמו קודמיו לטובת בלוג בגוגל.
אולי כי אני אוהבת את הקדמה (מישהו אמר אייפון?), ואת העיצוב של הבלוגים של גוגל, ואולי כי ישראבלוג פשוט מסמל עבורי את ההתבגרות, והנעורים ומן תמימות ונאיביות מלנכולית שכזאת שכבר לא מאפיינת אותי כל כך.
נחמד שאני מודיעה לעצמי על סגירת הבלוג (כי כידוע אני לא טובה בלעשות את מה שאני מבטיחה לעצמי לעשות). במיוחד כי הוא נפתח מחדש בשביל עצמי עכשיו, מעין יומן וירטואלי שנוסף ליומן האישי שאני מתחזקת בכפייתיות כבר 10 שנים תמימות.
אבל ישראבלוג זו התקופה שאיני שייכת אליה יותר. ועכשיו, השנה הזאת של האוניברסיטה לגמרי מסמלת תקופת ביניים, ואולי זו גם סיבה שחזרתי לכתוב פה- כי לא לגמרי הייתי סגורה על מה אני רוצה לעשות עם החיים האלה. ופתאום כשהבנתי, גם הצורך במשהו חדש, שונה ורענן התעורר.
אבל בינתיים אני עוד פה. כל דבר שיעסיק אותי מהמאמרים שאני צריכה לקרוא עוד מתחילת הסמסטר.
קיבלתי מתנה לחג ספר שלא חיבבתי במיוחד. אז ביום שלישי כבר הייתי בסטימצקי שבקניון מלחה, והחלפתי אותו בספר "אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין.
למרות שאני באמצע ספר אחר בכלל, משהו בספר הזה קרא לי אליו. התחלתי אותו ב-11 בלילה, וב-3 לפנות בוקר כבר סיימתי אותו. לא יכולתי להוריד אותו מהידיים. הציניות, הגאוניות שבכתיבה של הסופר הזה. הוא גרם לי לבכות ולצחוק באותה נשימה, ובמציאותיות הנושכת שלו הוא גורם לחיים להיכנס לפרופורציות.
יש לי חיבה עזה לאינספור ספרים, אבל רק מעטים מצליחים להשפיע עליי באופן כזה.
בא לי לטוס לאירופה. לטייל ברומא, בברלין, בפריז ובאמסטרדם. ואז לחזור ללונדון, ולהטביע את עצמי באינסוף הירוק של אנגליה. אירופה תמיד הייתה המקום שהרגשתי בו בבית אפילו יותר מישראל. למרות שזו סתם אשליה, וגם שם כמו פה לא הכול שחור או לבן, יש גם אפור.
וסתם עוד שורה (כי כבר חפרתי מלא)- פסח עכשיו ואי אפשר לגמרי להתעלם מהעובדה הזאת. אולי בגלל כל האנשים סביבי שמתלוננים על מצות.
אז זהו- שאני ממש אוהבת מצות. וממש לא אכפת לי לאכול אותן שבוע שלם.
ובנימה חיובית זו- ממש בא לי בורקס.
חג שמח D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
