שמתי לב שזו התקופה בשנה שבה אני אמורה להתחיל למלא את הימים בפוסטים קצת מדוכאים אפילו, אבל נראה לי שהפעם זה לא יקרה. אני אדם שמח ומאושר בזמן האחרון.

בתהליכים:

בכל פעם שאני פוגש מישהו בפעם הראשונה, הוא שואל אותי למה בעצם התמכרתי לנדודים.
אז אני מספר על ספר מסעות ישן עם כריכת עור חומה ובלויה שאני כבר לא זוכר את שמו, ושנשבעתי שיום אחד אמצא את המקומות האלה ואפליג שם בסיפורים על העבר. אני גם מספר על, שהייתה האהובה הראשונה שלי לבד מהנדודים, שלא יכלה לסבול את הטרמפים הבלתי פוסקים שאליהם לקחתי אותה כי אז היו לה חלומות רעים.
אבל האמת היא שבכלל רציתי להיות סופר, כמו כל אותם השמות הגדולים שעל ספריהם גדלתי. הנדודים הם רק תופעת לוואי.

חשבתי שבשביל להיות סופר למופת צריך לנסוע הרחק מהבית, להשתקע במקום סגרירי, להתגעגע בצורה קשה מנשוא, ולכתוב. אז המקום הראשון שבו חיפשתי את ההשראה היה באנגליה העגמומית; ממש בצפון המדינה.

גרתי בשכירות אצל אישה שמנמנה שנראתה קצת כמו הפיה הטובה מסינדרלה, שלימדה אותי להכין מגוון תבשילים שונים ומשונים וסיפרה לי סיפורים שעוברים רק מנשים שמנמנות שכמותה לאנשים תועים ומבולבלים כמוני. שלוש שנים גרתי באנגליה, עוזב וחוזר לפרקים לאותה הדירה שהאישה שמרה לי תמיד. אבל נכנסתי לדיכאון של חורף, ולא הצלחתי לכתוב.

בערב אחד שהיה חורפי משהו, הפיה הטובה האישית שלי הציעה לי לעבור, כי ברור שזה לא הולך. אז אחרי מנת רטטוי מצוין הסיעה אותי לכביש הראשי, ושם עליתי על טרמפ בכיוון סקוטלנד.
אבל סקוטלנד לא הייתה שונה בהרבה מאותה עיירה קטנה עם הפיה הטובה שלי, דיכאון החורף שלי החמיר קצת יותר ואת רוב תסכולי פרקתי בינות למדפים של ספרים יד שנייה עם דפים צהבהבים וכריכות מתקלפות.

באחד השיטוטים הנואשים יותר בסתיו הסקוטי נתקלתי בדפני, סקוטית עם מקורות לטיניים שהפכה לאישה הראשונה של ממש בחיי. לדפני הייתה חיבה עזה לבישול, ואני שמחתי לספק לה מנות רטטוי ואוכל שהתיימר להיות מושפע מצרפת, כי ככה למדתי באנגליה.

אז דפני חייכה בכל פעם ואמרה שאני נהדר, והחזרתי לה חצי חיוך נואש.

שנתיים נוספות הייתי בסקוטלנד, עד שדפני עזבה לצפון צרפת. למדה שם משחק, או ככה לפחות הצהירה.

אז דפני עזבה, ונשארתי עם דיכאון חורף שהתחיל להתפוגג ועדיין לא הצלחתי לכתוב.

אז שוב עליתי על טרמפים, הפעם לפריז. שכרתי לעצמי דירה בשכונה אפלולית ומתקלפת, כי רק ככה הרגשתי טוב. הפעם חשבתי שבשביל להיות סופר צריך להרגיש קצת בודד, לכתוב מול חלון בלילה ולהקדיש את הספר לאישה הראשונה של ממש בחייך, שברור שהיא אהובה בלתי אפשרית.

אז הלכתי לעבוד בתור שף זוטר באיזו מסעדה פינתית וקטנטנה, שהתפריט שלה היה אוכל צרפתי והתפרס עד לאיטליה. התמחיתי בפיצות וברטבים שונים וכנראה שאנשים אהבו את מה שבישלתי, כי הכוך הקטן שלנו שהיה המסעדה כמעט והתפוצץ. וכשהבוס שלי שאל אם אני בסדר, אמרתי שכן. אבל לא הצלחתי לכתוב, כי התגעגעתי קצת יותר מדי לדפני. אז בדקתי את תיבת הדואר האדומה שבקומת הכניסה שלוש פעמים ביום לפחות, והמכתב מדפני הגיע בסופו של דבר. זה כבר היה סופו של קיץ פריזאי טיפוסי, ואני התרגשתי אולי קצת יותר מדי.
"אני בשאמוני," כתבה לי. "מתכננת להגיע לפריז במהלך חופשת הסמסטר שלי, בעוד שבועיים. תהיה בעיר?"
כתבתי לה במהירות שכן, ולא אמרתי שאני מצפה בקוצר רוח.

אז דפני הגיעה, השתקעה בדירה המתקלפת והאפלולית שלי, והתאהבה מחדש במנות הרטטוי שלי. החיוך שלה התרחב והיא שוב אמרה שהיא נהדר, והחיוך שהחזרתי לה שוב היה אותו חצי חיוך נואש. בתגובה, החליטה שלא טוב לי פה בפריז, או בצרפת בכלל.
"בדירה שלי קצת יותר מדי חשוך למרות הנוף הנהדר של סמטה פריזאית." השמטתי את המשך התיאוריה שלי על ההקדשה לאהובה הבלתי אפשרית.
דפני נעלמה שלושה ימים מאוחר יותר, חזרה ללימודים.

אין לי מושג לאן זה יתגלגל מפה. אני הנוטשת המושלמת.