אז מסתבר שיש לי הרבה דברים לכתוב ולומר ולספר, אבל מילים מועטות בשביל לבצע זאת. וזה די מוזר לי, בלי לכתוב.
ברשימה שבצד נכתב שאני "פה בעיקר בשביל לכתוב, גם אם לא ממש יוצא", ובזמן האחרון באמת לא ממש יוצא. האמת היא שלא יוצא בכלל. תכננתי לספר על יום שני ועל שיעור פסנתר בשבוע שעבר ואולי גם על "שינה (זמנית)". גם תכננתי לסיים את הסיפור של אלון ודפני וגם את הדמות של אדיסון.

אני רוצה לספר המון דברים ולהתנסח כמו שרק אני יכולה להתנסח, אבל נעצרת.

הנה, זה שוב קורה. אני לא מתנסחת כמו שרק אני יודעת להתנסח והפסקה שתכננתי לא יוצאת מרשימה כמו שרציתי. אבל זה לא כישלון או פתח של תקופה נוספת של רחמים עצמיים מזעזעים (תזכורת לעצמי: לא להגיע לשם יותר. בחיים.), זה סתם מן מחסום מעצבן ששום סדק לא נפער בו.
אז בא לי שיפער שם סדק. שאפילו יהיה קטן ובקושי נראה לעין, אבל שיהיה שם. כי קצת קשה בלי לכתוב.

אז על הקטעים ההם שתכננתי אני לא ממש מצטערת, דווקא על הדברים שאני מתכננת לכאן ולא יוצאים.

אז הנה, עוד פסקה מסכנה ובלתי מרשימה בעליל שלא יצאה כמו שתכננתי. המחסום הזה פשוט נוראי.