אז היום היו הבחינות קבלה למגמת אומנות במטרו ווסט. הכל טוב ויפה, באמת. באו אנשים מוכשרים יותר וכמה מוכשרים פחות, אבל בהכללה כולם טובים.
נסעתי לשם היום. והכל היה נחמד, אבל כל מה שהיה מהערב הנוצץ של החשיפת מגמות העל-אזוריות ברעננה לא ממש נשאר.

המאבטח בכניסה הפנה אותי ואת אמא לתוך מסדרון עם חדרים מכל צד, היה קצת בלאגן. מקום להניח את העבודות? אפשר לשכוח מזה. מורה כלשהו שיכוון? אה, לא, הם עסוקים בהכנות לראיונות האישיים. תודה רבה שהיו כמה תלמידים בי"א שנתנו קצת הכוונה. אמא רשמה אותי בתור לראיונות האישיים.
אז אחרי השלמת ציורים ורישום (רשמתי פסל של איש, שהיה חסר ידיים דוגמאת פסלים יוניים והיו לו שרירים נחמדים ביותר), הלכתי לחכות לראיון האישי שלי.

וחיכיתי. וחיכתי. שעתיים וחצי חיכיתי שם. בלבול קל לגבי התור, לא בדיוק התקדם לפי הרשימה. בסוף נכנסתי.

הרכזת ועוד שני מורים ישבו ליד איזה שולחן, היא שאלה לשמי. אמרתי לה. היא חיפשה את הטופס, עיינה בעותק של התעודה. ביקשה שאציג את תיק העבודות.

הצגתי. שכחתי את הרישום של הקערת פירות על הנייר-אריזה-חום.

ובאיזשהו שלב היא התחילה לשאול אותי על מורים שמלמדים ברבין, על איזו אורנה אחת או משהו. מה הקטע? למה לעזאזל בדיוק את מדברת איתי על איזו מורה במגמת אומנות בתיכון כאן? הטיפשות.

אז אחרי שאני מסיימת להציג (הלך חלק למדי, אני מאוד גאה בעצמי), היא מעלה את נושא התל-מונד.
"את מודעת לעובדה שבעצם אסור לנו לבחון אותך," היא אומרת לי. מאוד נחמדה וכל זה. "בעצם, אין לך זכות להיבחן." (זה הקטע שבו היא מפסיקה להיות נחמדה, ואוך, אני שונאת את זה)
היא שלחה אותי למזכירות של מטרו ווסט, שמסתבר שהיא ממש צמודה למשכן האומנויות של רעננה, לחפש איזה שני אנשים שאין לי מושג מי הם, יורם ורחל או משהו, בשביל לברר מה בדיוק אני אמורה לעשות בשביל להתקבל למטרו. שאלתי אותה אם היא מודעת לעובדה שאין לי ממש מושג על מי בדיוק היא מדברת. היא אמרה לי ללכת לחפש אותם.

טיפשה שכמותי לא הציעה להתקשר לאמא ולדבר איתה. לא, הייתי חייבת להיות ראש קטן, להיענות לטרטורים שלהם וללכת עד למזכירות.

היא הייתה נעולה.

תודה רבה, באמת! אבל למה בדיוק הם ציפו, השעה בכל זאת הייתה רבע לארבע. ברור שהמזכירה תלך ותנעל את המזכירות אחריה, ככה שגם חדר המנהל, שהכניסה אליו מהמזכירות, נעול. חזרתי ל"אפלטון" (ככה קראו לכיתה שבה היה הראיון), בינתיים נכנסה מישהי אחרת. קצת נשבר לי הקול כשאמרתי לה שהכל נעול, אז היא אמרה שאני צריכה להתקשר לבית ספר עצמו או לפנות לעירייה.

"... כן."
כשהתקשרתי לאמא כבר הייתי בקריסה טוטאלית. היא קנתה לי גלידת שוקולד.

גלידה זה טוב כשעצובים.

אז מסתבר שיש לי הרבה דברים לכתוב ולומר ולספר, אבל מילים מועטות בשביל לבצע זאת. וזה די מוזר לי, בלי לכתוב.
ברשימה שבצד נכתב שאני "פה בעיקר בשביל לכתוב, גם אם לא ממש יוצא", ובזמן האחרון באמת לא ממש יוצא. האמת היא שלא יוצא בכלל. תכננתי לספר על יום שני ועל שיעור פסנתר בשבוע שעבר ואולי גם על "שינה (זמנית)". גם תכננתי לסיים את הסיפור של אלון ודפני וגם את הדמות של אדיסון.

אני רוצה לספר המון דברים ולהתנסח כמו שרק אני יכולה להתנסח, אבל נעצרת.

הנה, זה שוב קורה. אני לא מתנסחת כמו שרק אני יודעת להתנסח והפסקה שתכננתי לא יוצאת מרשימה כמו שרציתי. אבל זה לא כישלון או פתח של תקופה נוספת של רחמים עצמיים מזעזעים (תזכורת לעצמי: לא להגיע לשם יותר. בחיים.), זה סתם מן מחסום מעצבן ששום סדק לא נפער בו.
אז בא לי שיפער שם סדק. שאפילו יהיה קטן ובקושי נראה לעין, אבל שיהיה שם. כי קצת קשה בלי לכתוב.

אז על הקטעים ההם שתכננתי אני לא ממש מצטערת, דווקא על הדברים שאני מתכננת לכאן ולא יוצאים.

אז הנה, עוד פסקה מסכנה ובלתי מרשימה בעליל שלא יצאה כמו שתכננתי. המחסום הזה פשוט נוראי.