אשתמש בקלישאה הכי רווחת שקיימת בבלוגספירה: החיים בזבל.

טוב, לא באמת. בסופו של דבר אני מסתדרת עם המצב בסדר גמור. אז נכון שההורים נפרדו, אבל הי - הבית של אבא נמצא במרחק חמש דקות הליכה מכאן ועדיין במיקום יחסית טוב.

אבל המצב לא משהו, כן. הרבה בלבול ושכחה של ספרי בית ספר בבית הזה או בבית השני. מילא הקטע של הספרים, זה זניח. המצב הזה פשוט... מעצבן ונוראי וארור. מאוד ארור.

עכשיו אמא רוצה ("שוקלת", כפי שהיא מתעקשת במצח נחושה. ואני אומרת "אהא") למכור את הבית שפה ולעבור דירה למקם אחר בתל-מונד, שזה דבר ארור אחר.

המיקום של הבית הזה נהדר. הנוף שיש לי מהחלון בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה עוד יותר נהדר; הרבה בוגונוויליה ויש רוח נעימה.

לא, מה שמפריע לי זה עצם העובדה שהיא מעלה את זה על דעתה. מסתבר שבאו כבר שניים, השתדלה שיבואו בבוקר בזמן הלימודים. היום לא ממש הצליח לה, ואחרי הצגת בית (מעצבנת במיוחד, יש לציין. הפריעו לי באמצע אוואטר) הלכו.

אמרתי לה שזו החלטה מעצבנת.

זו החלטה ארורה. ארורה בהחלט.

אולי דווקא אני כן צריכה לדבר עם מישהו.

מקודם היינו קצת בים. מסתבר שאני כן יודעת לבעוט בכדורגל.
בכל מקרה, זה אומר הכל.