מראה

אני צריכה לזכור את מה שהיה, להודות על הדברים הטובים שהיו לי איתו ולהשלים עם העובדה שזה נגמר. הוא לא חייב לי כלום, יש לו את החיים המושלמים שלו, את הבנות החדשות שהוא אוהב, ואת המסגרת הקבועה שלו. הוא מעדיף להיות בניו יורק, מאשר לבוא לחור הזה שקוראים לו ארץ ישראל. ובצדק.

למה אני כל כך אובססיבית לגביו? למה על גבי הכתב נשמע כאילו שעדין  איכפת לו ואני כן מסמלת בשבילו משהו, אבל פייס טו פייס זה אחרת לגמרי? למה? למה היא אומרת לי שהוא מאוהב בי, והיא בכלל לא מכירה אותו, אבל אני לא מרגישה את זה? אני לא חושבת שאני מאוהבת בו. אולי זה בגלל שאני מציאותית ואני יודעת שאין לי סיכוי יותר אז אני משכנעת את עצמי שאני לא? אבל מצד שני, אף אחד לא חושב שאני מציאותית. אז מה בעצם אני אמורה לחשוב? שאני קיר או מדף בשבילו? שאני זאת שהוא אהב וזה עבר? ואם זה ככה, אז למה אין לו טיפה של רגש שהוא מראה לי? ואם אני כלום, אז כל הדברים שהוא אמר לי היו אפס? זה הרי לא הגיוני, אני יודעת שזה היה מאוד מאוד אמיתי.

אני פשוט צריכה לצאת מהאובססיה ולהתחיל מחדש. אבל בשביל מה, אני הרי לא אעשה את זה בשביל עצמי, ובשבילו- הוא כבר לא בא לפה. אז מה זה שווה? בכי?