אולי המרחבים מושכים אותי יותר מהאהבה לבית

מתי אמצא את השקט שלי
אעצור
אוהב אותי במקום אחד
לא מפוזרת
תיירת
עם עיניים תוהות
מאוהבות
בקרוב-רחוק




השמש עדיין לא בצבצה מבעד לגלים השותקים של הכנרת. אפשר לחצוץ את הדרך לעבודה בחיוכים או בלטיפה רועמת. הכל תלוי באוויר וברצון המתחמם. נשימה אחת ועוד אחת ואז חיוך. אני מנצלת את הדקות המהירות שנותרו לפני המשמרת ומתפנה לנקות את עצמי ולכתוב עוד קצת, עוד מעט. להתלכלך מפה, להתרגש משם.
גדלתי בתוך עצמי אתמול. כל יום אנחנו טופחים, מתקרבים ומגדלים את קונכיית הנפש שלנו. היא יפה עצובה מבולגנת תוהה שנויה במחלוקת ובתוך כל החיים האלה יש לה תפקיד עצום, של אמא-בת-אחות ומאהבת.

***
אחרי השיחה עם פליקס הרגשתי שיש בשקט שבנינו הרבה עומק. עצבות. רציתי להתרחק. להיות מחוץ לכל התרעומת הזאת שמתחוללת בקרבנו, לעצמנו. לתת למינונים הלא טבעיים להתאזן כמעט. אני חושבת שהזמן עושה שמות ובעיקר סדר בקשר שלנו
הרמזורים מתחלפים בקצב מסחרר, בלי הכרה. כמעט כמונו.




טמנתי את הראש בכר והנחתי לדקות לטפטף את עצמן. עצמתי את העיניים, השקט שיגר את מכאובי הדרך. מותר לי, בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת, להתרגש מכל הפינות, להתלהב, להתיישר. יש מחר שאני קצת מחכה לו ויש רגעים שאם מחר בא, אני עצובה בו יותר משמחה עליו. השקט שבי מקרב את הדרך, אורות ותומים.. אני אוהבת להסתכל בשקט קצת מפה וקצת משם.. ל תגלגל, להתרגל. אני שוכחת את עצמי כשאני כותבת ומחפשת בין המילים איזו נחמה עייפה, מרוצה. אולי גם חיבוק. אני מתגעגעת לתחושת החיבוק. לפעמים אני חסרה אותה אפילו. וכך, עורגת אלייך פחות ופחות.

* *
אני גאה בעצמי
מתרגלת למחשבות שמחבקות את הלב
בדרך הנכונה
מתקרבת
עוד ועוד
האופק קצת רחוק
הטעם מחייך מבעד לרצועות השינה

ואיזה יופי
שגם כשכואב
את עדיין עושה את הדבר הזה עם השיניים