פרח הלילך

כשהתנפצתי איתך לאלפי רסיסים על החוף המוזהב של הר הגעש,

לא ידעתי עוד היכן הוא ביתי.

לא מצאתי עוד את נשמתי הסוררת, הפצועה,

הנוטפת נוזלי תשוקה למשמע קולך.

תני לי עוד רגע, לחשת לי אז אל הקור של הבוקר, הביטי אל הזריחה.

זריחה היא לא מציאות, אני זוכרת שחשבתי.

גם פואטיקה לא.

גם חיבוק של לילה ובוקר הוא לא מציאות כבר.

ובעצם, מציאות מעולם לא היתה לנו.