שלום לספרים

היום כשהתחלתי לארוז ועברתי על הספרים הבנתי שאני נורא מתגעגעת ליותם. הבנתי את זה כי היו המון ספרים שרציתי לתת לו וניסיתי לחשוב האם יאהב אותם והאם ירצה בהם. במשך כל האריזה ניהלתי איתו דיונים בראש, ניסיתי לשכנע אותו לקרוא ספרים מסוימים ו"ויתרתי" בשבילו על ספרים אחרים.

לא פשוט בכלל לבחור ליותם ספרים. לפני שנסע למזרח הוא נתן לי ולטל משימה, להביא לו ספרים שייקח איתו לטיול. טל בחר לתת לו את הקנוניה נגד אמריקה של פיליפ רות (והוא קיבל את העותק שלי, שקיבלתי מתנה מחברה לפני שנסעתי למדיסון) ואני, אחרי המון התחבטויות והתלבטויות, נתתי לו את אהבה בימי כולרה של גרסיה מרקס (את העותק שלי שקיבלתי כשהייתי בהודו, ולכן חשבתי שזה יהיה יפה אם יחזור לשם. וזה גם הספר של מרקס שאני הכי אוהבת).

עכשיו אני עוברת על הספרים שלי וחושבת על יותם. אולי הוא ירצה לקרוא את הנסיך של מאקיואוולי, אולי את אמיל של רוסו או את מיתולוגיות של רולאן בארת? אני מניחה אותם בארגז בשבילו שיחכו לו בבית ההורים. מי יודע, אולי יהיה בתקופה פילוסופית כשיחזור? ומה עם דוסטוייבסקי? ופוקנר? ועגנון? קצת קשה לי לדמיין את יותם קורא עגנון אבל מי יודע, הוא צעיר ושאפתן. כשהייתי בגילו (אוי, איזו דרך איומה לפתוח משפט) מאוד רציתי לקרוא את כל הקלאסיקות, את כל מה שהוגדר מתישהו באיזשהו קנון של ספרים שחייבים לקרוא. לאט לאט אני מתחילה להבין שיכול להיות שיישארו בעולם כל מיני קלאסיקות קנוניות שלא אקרא, זה לא ימנע ממני להנהן בהבנה כשהן יוזכרו בשיחה, סך הכול נחשפתי אליהן באוסמוזה תרבותית, זה כמעט כמו לקרוא. בכל מקרה, את יוליסס (שקראתי את כולו, מתחילתו עד סופו, כן) אני שומרת לו. הוא בטח ירצה להתחיל את זה מתישהו.

המחשבות על ספרים ליותם גורמות לי להתגעגע אליו. הוא מאוד חסר כאן, במיוחד עם כל מה שקרה לאחרונה. יצא לנו, בנסיבות מאוד לא משמחות, להיפגש הרבה בכל מיני הרכבים משפחתיים בזמן האחרון, והעדרו מורגש. אני מאוד שמחה בשבילו, ממעט המכתבים והשיחות שהחלפנו מאז שנסע אני מבינה שהוא מטייל היטב, שהוא מצא לעצמו את הדרך המתאימה לו ושהוא חווה את הדברים במלואם. חוויות הטיול שלו גורמות לי להיזכר בטיול שלי, כתקופה מכוננת ומאוד יפה בחיים שלי, וגם בספרים שקראתי בטיול שחלקם הושארו בכל מיני מקומות ומיעוטם הגיע איתי לארץ, או הגיע אלי שוב. המון חוויות קריאה משמעותיות זכורות לי מהטיול. 

עוד כמה חודשים (כמה?) הוא חוזר. ויהיה ארגז של ספרים שיחכה לו. 

טוב, המועד מתקרב והגיע הזמן למיין ספרים יותר במרץ. למרבה המזל, אמא הסכימה לשמש אכסניה זמנית לספרים שאני כן רוצה, אבל לא חייבת שיהיו בבית. מדפים מתאימים נמצא בחדר הישן של י' וכולם שמחים ומרוצים. במהלך סוף השבוע כבר נפרדתי חלקית מספרים רבים מאוד (לזאת שעוקבת אחרי המספר, כבר הגעתי ל-64). לא אלאה אתכם כאן ברשימת כל הספרים, במיוחד שעל רובם אין לי מה לפרט. אלה או ספרים שלא קראתי ולא דחוף לי לקרוא עכשיו או ספרים שקיבלתי מאמא ולכן יוחזרו אליה או ספרים שכבר קראתי ונראה לי שבני משפחה נוספים עשויים למצוא בהם עניין.

כדי שבכל זאת הבלוג הזה לא יהיה מיותר לחלוטין, הנה דוגמה לא מייצגת:

#43#

Fever Pitch – Nick Hornby

כשטיילתי במזרח לפני בערך עשור התחלתי לקרוא (גם) באנגלית, מטעמים פרקטיים. לפני זה לא ממש קראתי ספרים שלמים באנגלית, אולי רק הארי פוטר וספרים לבוק-ריפורטס בבית ספר (שבדרך כלל גם היו ספרים שקראתי קודם בעברית). במשך הטיול קראתי את כל הספרים של ניק הורנבי שהצלחתי לשים עליהם את ידי. האחרון שלו שהחלפתי היה הספר הזה שלקחתי איתי בחזרה לארץ ומאז לא פתחתי אותו (למרות ש-ד' המליצה עליו ככלי להבנתם של אוהדי כדורגל פסיכיים, כלומר להבנתה).

י' מטייל עכשיו במזרח במסלול דומה ושונה מזה שאני עשיתי וגם הוא התחיל לקרוא באנגלית ואת ספרי ניק הורנבי. אני לא יודעת אם את הספר הזה הוא כבר קרא או לא, אבל אני שומרת לו אותו ליתר ביטחון.

גורלו: יינתן ל-י'.

(יש המון תמונות של הספר אבל באף אחת מהן העטיפה לא נראית כמו העטיפה שלי)

#45#

Poems – New and collected – Wislawa Szymborska

מאז הספר הראשון שלה שתורגם, שלהי המאה (על ידי רפי וייכרט) אני מאוד אוהבת את שימבורסקה (כן, זה משפט עילאי ומתנשא מסוג "אהבתי אותה לפני שזה נהיה המוני", תתמודדו). כשגרתי בארצות הברית קניתי עותק של הספר הזה מתנה לאישה שמאוד אהבתי, אמריקאית שלא הכירה אותה. מאחר והיו שם הרבה שירים שלא הכרתי ומשום ידיעותיי הדלות בפולנית, קניתי עותק גם לעצמי.

יש עוד מיליון ספרי שירה שמחכים לתורם. המציאות הקשה היא שאני כמעט לא קוראת יותר שירה, אולי יותר מדי שנים של עבודה על ספרי שירה מחייבים אותי לקצת מנוחה מהעניין. אני אשאיר אצלי ספרי שירה שאני אוהבת במיוחד, אבל כל השאר, גם היפים, יועברו זמנית לבית ההורים שם יוקדש להם מדף מיוחד וכבוד ראוי.

#35#

קוצר רוחו של הלב – סטפן צוויג

לא קראתי, גם הספר הזה הגיע מהבג'ז של ד"ה באותה עסקת ספרים סיבובית שכתבתי עליה לפני כמה פוסטים. בוודאי אקרא יום אחד, בינתיים הוא ימתין אצל ההורים.

#27#

המשפט – קפקא

גם הוא מהבג'ז של ד"ה. קראתי אותו כשהייתי קטנה ואהבתי אותו. זוכרת שנחרדתי כשגיליתי שקפקא ציווה על מקס ברוד לשרוף את כל הכתבים שלו ושהוא לא ציית. מאז הרגשתי קצת לא בסדר כל פעם שקראתי קפקא, כאילו אני חוטאת לכוונתו המקורית להפוך את הספרים לאפר.

#28#

ככר היהלום - מרסה רודרדה

קראתי ואני לא שותפה להתלהבות הכללית. ספר חביב, לא הרבה יותר מזה. שייך לאמא ויחזור אליה.

#37#

מצבי רוח – יואל הופמן

כן, הוא יפה וזה, אבל די לי בקוריקולום ויטה. מצד שני, אמא מאוד אוהבת את יואל הופמן – אז שתיהנה.

קניתי אותו לא מזמן כי תכננתי לכתוב עליו בהקשר של כניסת המחבר ליצירה של עצמו, ואכן הופמן עושה את זה בצורה די טוטאלית (וקצת מעצבנת) בספר הזה, אבל בסוף כתבתי על עמוס עוז (שעושה את זה בצורה הרבה הרבה יותר מעצבנת).

#26#

כביתו במדבר – מאיר שלו

מאחר ואין לי את המאיר שלוים שאני באמת אוהבת (כימים אחדים ועשו) זה טיפשי שיהיה לי דווקא את זה. נראה לי שהוא שייך לאמא ואליה יחזור.

במסגרת החשת מסירת הספרים, בפוסט הזה אני נפרדת מארבעה ספרים (כן כן, ארבעה. האחים קרמזוב בא בשני כרכים) שאף כבר הספקתי להעביר, רובם יחכו ל-י' שמטייל כרגע במזרח וכשיחזור תחכה לו מעט צידה רוחנית לתחילת חייו הבוגרים (פחחח).

בוודאי תשמחו לשמוע שסך הכול הוצאו מהבית כבר 9 ספרים, כן כן, 9  ספרים. זה כמעט מספר דו ספרתי. הידד לי!

#26# ו-#27#

האחים קרמזוב מאת פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, תרגמה מרוסית והוסיפה הערות נילי מירסקי, בהוצאת עם עובד, 2011 (הדפסה שנייה של התרגום החדש).

מקור: קיבלתי מאמא ליומולדת (לבקשתי) אבל לא קראתי מעולם.

מצבו: חדש מאוד.

גורלו: יישמר ל-י' בתקווה שיום אחד יסיים לקרוא את האידיוט שקנינו לו ליומולדת 16 ויעבור לכתבים רוסיים אחרים.

#28#

הרוקי מורקמי, 1q84, ספר ראשון ושני, מאת הרוקי מורקמי. מיפנית עינת קופר, בהוצאת כתר ובהוצאת כנרת, זמורה-  ביתן, דביר (זה הכול?)

קיבלתי במתנה כשיצא ממישהו שחשב שאני אוהבת את מורקמי.

באמת אהבתי את מורקמי, אבל את שני הספרים הראשונים שלו, יער נורווגי ודרומית לגבול מזרחית לשמש. אני גם אוהבת מאוד את המעין אוטוביוגרפיה שלו, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה. שאר הספרים שלו מעט ייגעו אותי (בעצם גם ספוטניק אהובתי היה לא רע) ובקפקא על החוף נשברתי סופית. את הספר הזה דווקא התחלתי ואני לא פוסלת את האפשרות שאקרא אותו בעתיד, אבל לא כרגע.

גורלו: גם הוא יחכה ל-י' שמטייל עכשיו במזרח ושדיווח שקרא לא מזמן את הספר של מורקמי על הריצה.

#29#

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר 2002.

מקורו: אמא קיבלה מסבתא וכנראה שנקרא על ידי מספר בני משפחה עד שהגיע אלי לרגל כתיבת עבודה על שם המחבר של עמוס עוז או משהו כזה.

מצבו: מרופט, כמה עמודים יצאו ממקומם אבל לא חסרים.

גורלו: יוחזר לאמא.

עכשיו, כשכנראה (טפו טפו, מלח מים שום בצל) מצאנו דירה ונעבור אליה בתחילת מרץ, יש צורך לזרז מעט יותר את מיזם הספרים הגדול ולצמצם את כמות ארגזי הספרים שנצטרך לסחוב. למרבה המזל (אבל קצת למגינת ליבו של מ') מדידות מדויקות בשטח מצאו שיש מקום ללא מעט ספרים בדירה החדשה, אך למרות זאת לא סרה מממני תחושת הנדיבות והרצון להעניק ספרים (שעד כה הובילה אותי למסירת שלושה ספרים שלמים שמתוכם רק שניים לא היו שלי).

#25#

נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל, מצרפתית ניר רצ'קובסקי, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2008.

מהספרים האלה שמביטים אליך בהאשמה מהמדף. היית אמורה לקרוא אותם, התכוונת לקרוא אותם, את עדיין מתכוונת לקרוא אותם, יום אחד. אבל היום הזה לא מגיע כי לא באמת בא לך לקרוא 941 עמודים על נאצים. הספר הזה נועד להיות הספר השני במועדון הספרים שייסדתי עם ד' כשהיא גרה כאן, אבל לרוע המזל המפגש השני של המועדון לא התרחש מעולם בנסיבות מצערות (ד' חירפה נפשה וקראה את נוטות החסד במשך שבועיים, אני שהתכוונתי לקרוא אותו מייד לכשתסיים לא הצלחתי למצוא את הפנאי ו/או הכוחות להתחיל. ד' עדיין לא סלחה לי). את העותק בכלל קיבלתי מ-י"ד לפני שנסעה לברלין ונראה לי שהיא אמרה שהיא לא רוצה אותו חזרה (יש לך הזדמנות להתחרט).

האמת היא שיתכן שהייתי מחליטה בכל זאת להשאיר אותו אצלי (מי יודע, אולי יגיע היום ועוד אקרא אותו) לולא התברר של-מ' יש אותו וכך החלטתי להיפרד מהעותק שלי, לפחות זמנית, ולהציעו ל-ד' כאות הוקרה על כך שקראה אותו וכפיצוי סמלי על עוגמת הנפש שבביטול מפגש המועדון ובעקבותיו המועדון כולו.

עדכון: ד' טוענת שאני צריכה להתבייש על שויתרתי אפילו על היומרה לקרוא אותו, לדבריה (אבל לא ויתרתי!). היא תיקח את הספר "ולו רק בכדי שיהיה לי משהו פיזי לנופף בו מעל ראשך את צדיקותי וחרפתך הנצחית).

והנה דבריה על הספר: לקרוא רק אם יודעים קצת היסטוריה, ככה תוך כדי שחווים את הזוועות של סטלינגרד לפחות את יודעת עוד כמה זמן נשאר לך עד שזה נגמר.

ד' אחר (שקוראים לו בדיוק כמו ד' הקודמת, לא משנה) - טוען שזה תיאור מעניין של דגנרציה, אבל שהוא לא לגמרי הבין מה המסר שהספר מנסה להעביר. אולי שאפשר להבין את הנאציזם בהקשר של העליבות של המין האנושי.

הספר:

מקורו: קיבלתי מי"ד לפני שהיא נסעה לברלין.

השפעתו על חיי: עד כה שלילית, אבל עוד לא קראתי אותו.

גורלו: ד' – את רוצה? אם לא הוא יימסר לאימוץ. אולי איזה אח ירצה? 

 #24#

נוטות החסד – הפולמוס, מאת ג'ונתן ליטל, מתרגמים שונים, בעיקר ניר רצ'קובסקי שתרגם מצרפתית (ותרגם גם את פראני וזואי והוא מתרגם מוצלח בעיני), יונתן ניראד מגרמנית. כולל מסות מאת ניר רצ'קובסקי ולירן רז'ינסקי.

בתקופה שבה עוד הייתה תקווה לתקומת המועדון ראיתי אותו בקופסאות המפתות של חנות הספרים המשומשים ברחוב עזה. אכן, יהיה זה הגיוני לשאול - למה לך לקנות ספר פולמוס על ספר שבכלל לא קראת? אבל הוא עלה 5 שקלים ונראה קטן וחמוד ליד דודו עב הכרס (לשניהם עיצוב עטיפה דומה) וחשבתי שבוודאי יהיה שימושי יום אחד, היום שאחרי שאקרא את נוטות החסד.

בקיצור, זה 2 במחיר של אחד.

מעלעול (ראשון) בו הוא נראה מעניין למדי, למי שהפולמוס סביב נוטות החסד מעניין אותו למדי.

מקורו: חנות ספרים משומשים. 

מצבו: שמור היטב, הכריכה הבהירה קצת מלוכלכת.

גורלו: יימסר למי שייקח את נוטות החסד (אי אפשר לקחת רק אחד מהספרים, הם צריכים להישאר יחד. אלא אם כבר יש לכם אחד מהם ואז זה בסדר).

הזמן שחלף מאז הפוסט האחרון הושקע בפעילות הרבה יותר הגיונית מפרידה מספרים והיא – קריאה בספרים. במסגרת הפרידה/התוודעות מחדש לכל הספרים בספרייה שלי לא הצלחתי להסתפק ברפרוף לא מחייב או בהעלאת זיכרונות וכך מצאתי את עצמי יושבת וקוראת וקוראת וקוראת. הספר הראשון שקראתי השבוע היה פריט מספר 19 ברשימה, על הספה של ארוין ד. ילום שבכלל החלטתי למסור במחשבה שלא אקרא אותו שוב בשנים הקרובות. אז טעיתי ודווקא כן קראתי אותו (ועכשיו אני עוד יותר שלמה עם ההחלטה למסור אותו, למי שמעוניין). אחריו קראתי גם את פריטים 22 ו-23. אם אמשיך כך ואקרא מחדש או לראשונה את כל הספרים לעולם לא אצמצם את כמות הספרים ולכן אני יוצאת בקריאה נרגשת לעצמי – מעכשיו תקדישי פחות זמן לכל ספר! ותמסרי ספרים.

מה שעוד קרה בעקבות פתיחת קבוצת הפייסבוק והפצת דבר הפרויקט הוא ששלל בני משפחה וחברים נזעמים מחו על זה שאני בכלל חושבת לחלק ספרים לאנשים אחרים שהם לא הם, ובמקביל אנשים שלא קראו בקפידה את הצהרת הכוונות של הפרויקט שלי חשבו שאני באמת הולכת להיפרד מ*כל* הספרים שלי. רק כדי להבהיר את קצב ההתקדמות וסדרי הגודל עליהם מדובר – בינתיים יצאו מהבית שני ספרים, הפרטיות האיומה של מקסוול סים (המושאל) שעל לכתו דיווחתי בפוסט הקודם וההישג המשמעותי הראשון של הבלוג עד כה – הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, ספר ותיק שליווה אותי שנים רבות ומעברי דירה מרובים – נמסר ל-מ'. מ' היקרה, מי ייתן והספר הזה יוסיף לך חכמה ודעת.

#21#

על מנת להחזיר לעצמי את חדוות המיזם בחרתי להתחיל מחדש בספר שיהיה לי קל במיוחד לוותר עליו, בעיקר כי הוא בכלל לא שייך לי אלא לספריה.

הספר הוא Above the Deaths Pits, Beneath the Flag ועוסק (באופן ביקורתי כמובן, כי איך אפשר שלא) במסעות נוער לפולין ומופעים של זהות ישראלית-לאומית. המחבר הוא ג'קי פלדמן מהחוג לאנתרופולוגיה בבן גוריון והספר יצא לראשונה ב-2008, המהדורה הזו היא מ-2010.

הספר שייך לספריית ון ליר ובפנים הספר מופיעה הקדשה: לספרית ון ליר, בתודה על התנאים שהענקתם לי, ג'קי פלדמן. ותאריך: 10/13. למעשה, אני הראשונה והיחידה עד כה ששאלה את הספר ועכשיו אחזיר אותו לספריה לטובת הכלל. וכך (תוך שימוש בטקטיקה זולה ויש שיאמרו פחדנית) אשפר את מאזן מסירת הספרים שלי ואעלה אותו לשלושה. הידד!

#22#

ארץ רחוקה של יצחק בן-נר, הוצאת כתר 1981.

זכרתי שהספר הזה נורא יפה ושמאוד אהבתי אותו כשקראתי אותו, אבל שכחתי למה. השבוע קראתי אותו שוב ונזכרתי. הוא מורכב מרצף של סיפורים שנכתבו בין אוגוסט 1977 ליוני 1980. כל סיפור מתמקד בדמות אחת אך הדמויות הראשיות בסיפור אחד חוזרות ומופיעות בשוליהם של הסיפורים האחרים, כך שהסיפורים בספר שזורים זה בזה. אלה סיפורים על דמויות שנמצאות כולן על סף התמוטטות, אך לרוב לא ממשות את הפוטנציאל הזה ובעצם ממשיכות בחייהן. יש עיסוק נרחב בשאלות של זרות ושייכות, כל הגיבורים, גם אלה שלכאורה נטועים היטב, מרגישים תלושים. הרקע הפוליטי הוא חילופי השלטון, חשיפת השחיתויות במפא"י וההתחממות ביחסים עם מצרים. כשקראתי את זה עכשיו הרגשתי כאילו קפצתי מהאקטואליה המדכאת של ראשית 2014 לאקטואליה (שלו בזכות הנוסטלגיה היא מדכאת פחות) של ישראל בסוף שנות השבעים.

מקור: קיבלתי את הספר מתנה מ-ל' (והקדשה ממנה מופיעה בעמוד הראשון), התאריך שמופיע הוא דצמבר 2007 אבל בפועל הוא הגיע לידי רק כמה חודשים אחר כך, כשחזרתי לארץ. בהקדשה ל' מפנה אותי לסיפור האחרון, שעוסק בנדודים ובארצות רחוקות. קראתי אותו פעם אחת אז ועכשיו שוב.

מצבו: מרופט בצורה חיננית ביותר, השדרה קצת מקולפת והפינות קצת מתקפלות. בעמוד הראשון כתוב בעט כחול "חדי רף" (או משהו בסגנון) ומתחתיו מופיעה ההקדשה של ל' (שמתחילה במילים: "אין לי מושג קלוש מי היא/הוא חדי רף, אבל הספר הזה הוא לך ובשבילך"). בפינה העליונה של העמוד הראשון כתוב בעפרון 20.

גורל: עובר לדירה החדשה!

#23#

ייסורי ורתר הצעיר, מאת י.ו. גיתה, ספרית פועלים, מגרמנית מרדכי אבי-שאול, יצא ב-1994, ההדפסה הזו (עשירית) היא מ-2010.

יש לי אותו המון המון שנים, לדעתי מגיל 16 או 17, שזה כנראה הזמן הנכון לקרוא את הספר הזה (אם יש כזה). בימים האחרונים אני קוראת אותו שוב (אבל עוד לא סיימתי אז אל תגלו). למרות שרוב הזמן בא לך לתת לורתר הצעיר כאפה (וזה גם באמת היה יכול לעזור לו. לא שאני חושבת שאלימות היא דרך לפתור דברים וזה) בכל זאת יש משהו נוגע ללב בהתאהבות שלו בלוטה, בחוסר יכולתו להתבגר ולמצוא לעצמו מקום בעולם ובלהט הדרמטי שבו הוא מגיב לכל דבר כמעט. רגשני, מלא פאתוס, מתאים יותר כמקור היסטורי מאשר כספר שבאמת קוראים ונהנים ממנו – אולי. אבל בני נוער סבלניים יכולים עדיין למצוא בן חן מסוים.

מצבו: סבבה לגמרי, נראה כמעט חדש. יש בתוכו מדבקה של אקס ליבריס שלי.

גורלו: אני מניחה ש-י' יכול להיחשב בתרבויות מסוימות כבן נוער (ואכן צריך להגן על זכויותיו בחלוקת הספרים בעודו מטייל בעולם). אם הוא לא ירצה אותו אחשוב למי למסור, מי שמעוניין לאמץ מוזמן לבקש.

עדכון: הועבר לבית הורי לחכות ל-י' שיחזור ממסעותיו.