| 7/2009
 דברים שבפנים.
זה מטורף שעברו כבר 11 ימים מאז כתבתי כאן בפעם האחרונה.
הפעם, זה מרגיש לי כמו 3 ימים. גג 5, אם להגזים. וכאילו קרה המון מאז, וגם לא הרבה בכלל.
הייתה יומולדת לדרור, אז אירגנו משהו מטורף.
קנינו בשוק מלא בירות (2 ארגזים), מלא בשר (2 וחצי קילו), ירקות, אלכוהול ועוד (600 ש"ח בערך),
וביום שישי סידרנו הכל במעיין ליד ירושלים - מדורה, פיתות, גיטרות, נרגילות, אוכל ושתייה -
אני הייתי אחראי על פוייקה 6 (עוף) וקותי על פוייקה 3 (בקר). היה מטורף, כולם גם היו בראש טוב,
והיה פשוט ערב מוצלח כל כך..
שבוע שעבר הייתי בעוד יום מילואים. בערב נסעתי עם כל החבר'ה לקיסריה לערב של של המדור.
בריכה בבית, על האש, מכות, משחקים, נוסטלגיה. היה אדיר. משם נסעתי לירושלים ב22, הגעתי לבית
של עומר בסביבות 23:30 ואז נסענו לעיר לפגוש את ירון.
נדפק לנו השכל.
עומר אמר שההגדרה הכי טוב היא "פשוט נופל לך בורג. במקרה שלך, כל הברגים". היה מוטרף שם.
זה נשמע מוגזם, זה נשמע מלוכלך, זה סטיגמטי ומלא בוז בהרגשה הראשונית, אבל זה פשוט לא בסדר.
היה.. פפפ. כמה מילים צריך בשביל לתאר מצב בו אתה פשוט אתה ולא אתה במידה שווה.
חסר שליטה, אסוציאטיבי, מופרע, קפריזי, תמים, חסר עכבות ועוד המון תיאורים שרק יבלבלו בהבנת המצב.
מילים יוצאות ללא בקרה, הצהרות חסרות ריסון, ופשוט כך - כל הברגים נופלים מהראש. זה פשוט מדהים.
ביום חמישי הלכנו להופעה של מרסדס בנד.
אירגון שלי, הזמנתי מלא כרטיסים מראש- ומצאנו את עצמנו 7 אנשים מרוצים בתוך קהל צעיר ודחוס,
במופע של להקה גדולה. היה נחמד. רענון שכזה. אני מדבר על זה כאילו זה קרה לפני המון זמן.
רק עכשיו אני נזכר שזה היה ביום חמישי ממש לפני שלושה ימים. אני לא יכול עם זה כבר.
בשישי הייתי אצל יעל, אחרי יום רע למדי בכדורגל, וזה בלשון המעטה (למרות שאיכשהו הייתי במאזן 4-3).
בערב הלכנו לישון מוקדם, סביבות חצות, וקמנו אחרי איזה 9 שעות לדעתי. כיף.
בצהריים נסעתי לסבא וסבתא, ומשם אספתי את עומר והלכנו לעוד כדורגל.
היה נחמד, בעיקר לרוץ, פחות הרמה של הכדורגל (שלא ממש הייתה). חבל רק שנפצעתי -
כחלק מתקופת הפצעים הנוכחית שלי.
זה תמיד מגיע לי בתקופות - פתאום אני נפצע בלי סוף ואז הכל עובר, תקופה שקטה - וחוזר חלילה.
האצבע שלי נפוחה כבר שלושה שבועות, שבועיים יש לי את הכוויה בקרסול, חטפתי פיצוץ ב... כן, שם,
התנגשות רגל ברגל שגרמה לנפיחות בשוק השמאלי, וגם כואב לי ממש לדרוך על רגל שמאל, נראה לי
שמתחתי איזה גיד/רצועה/שריר בכף הרגל. לעזאזל עם זה.
אתמול היה אבו-בנץ מטורף. הפעם זה לא היה החומר שלי, אלא של עומר. היידרו משובח.
זה העיף אותנו, על כל המשתמע מכך.
את עומר זה תפס ראשון, אחר כך אותי, אז את חגי ובסוף גם את בנץ. בעצם, בסוף את כולנו.
צחקנו שם כמו מטורפים, חגי הכניס אותי לסרטים שמחפשים אותנו אז הזדחלנו מהמטבח עם שלל.
ליתר דיוק, באונטי כפול, אבל אז זה היה נראה מינימום כמו שוד כספות. שיחקנו ים יבשה (WTF?!) ועברנו
עוד התקף צחוק לא נשלט ובעיקר אינסופי. אחרי זה חזרנו למעלה לכולם, ואחרי שנשארנו רק אני עומר ובנץ,
נתקפנו מנצ'יס חריף שגרם לכל אחד מאיתנו לאכול 2 סנדויצ'ים, פסטרמות, חבילת עוגיות ולהשאר רעבים.
אה כן, ואז נתקפנו עוד התקף צחוק מטורף. וואו כמה שכאבו לי הלחיים. כל הפרצוף נתפס מרוב צחוק.
זה נגמר פחות מוצלח - בנץ הלך לישון ואני ועומר נפלנו על הספות שלו בסלון. איפה החלק הלא מוצלח?
התעוררנו בשש ומשהו בבוקר כי אמא שלו ירדה למטבח לקראת אימון כושר או משהו.
סתם פדיחה. בקטנה. נסעתי הבייתה אתמול (היום? לא יודע) ונרדמתי בסביבות שבע בבוקר.
קמתי הרוג מעייפות, ואת היום העברתי באיטיות רבה. אבל היה אדיר. באמת.
הטיול רודף אותי. הזמן אוזל. עוד שלושה שבועות בדיוק. זה לא נורמלי.
כבר אמרתי שחזרתי? נראה לי שכן, בפוסט הקודם. בכל אופן, חזרתי.
אז, עד הפעם הבאה - והלא כל כך רחוקה,
לילה טוב וחלומות נעימים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
