בא לי שנהיה חברים הכי טובים,

לא משנה מה קורה.

שנוכל לדבר על הכל (הכל) בלי שום חומות.

הבעיה היא שגם בא לי להעביר את ידי בשיערך,

דרך הגב ועד לרגליים,

בזמן שאנחנו מכורבלים וערומים מתחת לפוך.

בא לי לרגש אותך,

להרגיש את חום הגוף שלך, ואת נשימתך באוזן.

בא לי להסתכל על החיוך שלך בידיעה שגם אם זה לא נצחי,

זה עדיין בסדר.

בא לי שלא יהיו חוקים והכל יהיה מותר,

אבל גם שפעם אחת יהיה איזון.

שלמרות שאני מתחיל להתאהב,

שאיכשהו זה יהיה דו כיווני.

בא לי שנשלוט בעצמנו,

כי גם ככה הכל יצא מכלל שליטה.

בא לי שלא יהיו מעצורים,

ושלמרות הזמן הקצר שיש,

ניקח עצמנו להרפתקה הכי כיפית שיכולה להיות,

שבסופה תשאר חברות.

כי היא,

לא נגמרת.

היא רק מתחילה.

03.10.2014 / 00:21, הלילה שבין חמישי לשישי

-

כמה זה אירוני שכתבתי את זה לפני שבאמת הכרנו.

בסך הכל כמה שעות אחרי שנחתתי בצרפת.

כשעוד רק דיברנו על החיוכים שאנו גורמים אחד לשניה,

כשרק סיפרתי לך שאני מת להרגיש את השפיים שלך.

לפני שדיברנו על הרפתקאות, וחוויות, והתנסויות, ואנשים.

לפני שדיברנו כל כך הרבה על סקס, ועל החיים, ועל אהבות.

לפני שידענו את הגילאים - תאריכי הייצור שלנו בעולם.

כמה זה אירוני,

שכשבאתי אליך בדיוק שבוע לאחר מכן,

כבר הרגשתי, חשבתי וידעתי כל כך הרבה.

כשעמדתי בפתח דלתך הלב שלי דפק בטירוף,

התרגשתי כמו שקצת שכחתי,

למרות הנטייה שלי ליפול כל פעם מחדש.

היה לי כל כך מושלם איתך, כל כך כיף.

משוחרר, פתוח, זורם, חופשי.

נעים.

כמה זה אירוני,

שעברו רק יומיים מאז עטפתי אותך בכל גופי,

יומיים בהם נשארת בראש שלי יותר מבכל שאר הימים,

ואת אומרת לי שחשבת שנשארנו רק בקטע החברי.

דיברנו על זה, שהסקס יגמר ותישאר החברות.

"זאת השאיפה" אמרת לי, והסכמתי.

ואני חושב,

כמה זה אירוני,

שיותר משנגמר הסקס,

איבדנו כבר עכשיו חלק מהחברות.

-

זהו הוצאתי קצת.

אני חייב להיות פחות כבד.

להתעורר!