חברים וחברות יקרים!
לאחר 27 שנים בירושלים, הריני לבשר לכם שאני עוזב את הארץ.
בחמש השנים האחרונות ביליתי כ-25% מהזמן מחוץ למדינת ישראל, ושם תמיד הרגיש לי טוב יותר.
הפעם אין תאריך חזרה, והמסע יהיה מעט שונה.
לא רוצה יותר לחיות בידיעה שללכת לבנק מצריך יום שלם, ולקחת דואר שלושה.
לא רוצה שידחפו אותי בתורים ושכל אדם זר יתערב בחיי,
לא רוצה לנהוג בכבישים בהם לא אכפת מאף אחד וכולם מצפצפים (תרתי משמע, וגם לא יודעים לנהוג).
נשבר לי משוטרים, חיפושים, חדירה לפרטיות ולנבכי חיי בגלל איזה פרח.
לא רוצה ללכת באלכסון כל הזמן. כשאני יושב עם חברים וצופים בכדורגל,
לא נראה לי הגיוני ששיחת החולין תהיה סביב צו 8 של חבר, מילואים, פציעות ונפילות טילים.
אינני מעוניין להשלים עם המציאות הזו, ובלנסות לשנותה מאסתי.
לא אחלק יותר קנסות כספיים לאנשים שמזהמים ולא אעבור דרך חתחתים בכדי למחזר.
אפסיק לעשות מילואים (אלא אם יקראו לי) ולשלם כל הזמן עוד ועוד מסים,
אפסיק להתקשר לעירייה על מפגעים או למשטרה על פיגועים.
אני חושב שאני אזרח די סבבה סך הכל, אבל מעדיף מדינה שתדע לשמר זאת - במקום לנצל.
המדינה, הממשלה, הרשויות, המשטרה, ביטוח לאומי, קופות החולים, חברות הביטוח, הסלולר, האינטרנט -
כל גוף, תאגיד, חברה או ספק שירות פרטי או ציבורי במדינת ישראל -
תמיד במלחמה נגד האזרח, הצרכן (מלחמה.. כמה אירוני).
זה עצוב, וזה לא שכאן הכל רע ושם הכל טוב. אפילו לא קרוב לכך.
אמשיך לשאת את דגל ישראל איתי לכל מקום אליו אלך בדיוק כפי שעשיתי עד היום.
אני עדיין חושב שלשמוע המוני אנשים שרים יחד את ״התקווה״ זה אחד הדברים המרגשים ביותר,
אבל רמת הפטריוטיות שלי בצניחה מתמדת - כל פעם ממשהו אחר.
אמנם הפירות והירקות אצלנו הכי טובים בעולם וגם האוכל מצוין, אבל זה לא מספיק בשביל להישאר.
ותכלס? כפרילאנס פשוט החלטתי לשלוח את עצמי לרילוקיישן לתקופה לא ידועה.
ומדוע דווקא אתחיל בגרמניה?
הרי לא משנה מה, ישראל היא הבית. אבל בברלין לפחות אני יכול להרשות לעצמי לשכור דירה.
מבחינתי תמו ימי הביניים והחושך, בהם כל אזרח הוא קודם כל פושע,
בהם אין תחבורה ציבורית בשבת (וגם בימי חול היא נוראית) וכל זה בגלל אלוהים.
נישואים אינם מוגבלים בדת, עדה או נטייה מינית, ואין צורך בברכה של אף רב בשביל זה.
אני מעוניין במקומות שפתוחים כל הזמן, בכבוד מינימלי בין בני האדם,
בנימוס שהוא חלק מהתרבות ושהזכות לבחור כיצד לחיות - תמומש.
אני רוצה להשיב מעט ממה שאבד או נקלח ממני.
בטחון, אמון, כבוד, שלווה וחופש.
מילים אלו נכתבו לפי זמן רב, ונראה כי עודן רלוונטיות.
התקופה האחרונה בארץ הייתה מדהימה ומלאה באושר. רגעי שיא בחיים.
אז קצת פחות זועף ויותר שמח, פחות דרמטי ויותר קליל - אני נוסע בטעם טוב, אפילו טעים, מאוד.
תודה לכל מי שהשתתף בחגיגות (כל יום!) מאחל חברים כאלה לכולם.
מלא אהבה - מוזמנים לבוא לבקר!
-
מעניין לי לראות את הטקסט הזה.
לפני שנה בדיוק הגעתי לברלין בפעם הראשונה, וכמה חודשים לאחר מכן כבר היה לי הכל בראש.
ידעתי כבר מה ארשום כשאעזוב את הארץ. לפני חצי שנה זה פורסם, וכשאני קורא את זה עכשיו..
ובכן, אני מחייך בצד אחד ובצד השני קצת פחות.
לישראל אני כבר לא ממש שייך, ופה אני עדיין זר. אבל היי, רק התחלנו.
Tschüss.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
