סוף השבוע עבר מהר ובשקט.

אני מרגיש משהו קצת כואב בפנים, כמו מכרסם עוד ועוד עם כל זיכרון ומחשבה שעולה במוחי.

אני נזכר בחיוך היפהפה שכל כך אהבתי וצובט לי בפנים, אני מדמיין את העיניים הכחולות מביטות בי ושורף לי.

אני מעלה בראשי את תמונת השיער הארוך החלק והבהיר מתנופף על פני ברוח וכואב לי,

אני נזכר בריח המשכר שכל כך חסר לי, והכרסום מתגבר. אני לא רוצה לחזור למה שהיה.

אני לא חי בעבר, כמה רגשות שעוד יש, הבגברתי. השתניתי. התחדשתי.

אני רוצה רוצה את זה עכשיו, מהתחלה, לעבור את הכל. עם מישהי אחרת. שונה.

זה רק מתגבר עוד ועוד וכבר 10 חודשים שלמים של המתנה ונסיון וחיפוש,

ועדיין אין את זו שאתן לה את כל שנאגר בתוכי.

אני מרגיש סיזיפי, כאילו כל שבוע אני מגיע לאותה נקודה.

ממש כמו מגלגל את האבן לראש ההר והיא נופלת חזרה מטה.

צאי לי מהראש. בבקשה.

לילה טוב.