סופשהשבוע עבר מעולה בבסיס, היה לי אפילו כיף. שבוע מטורף עבר, קצר מהיר איטי ומעייף גם יחד,

הרבה צחוק, הרבה חדש, הרבה בלגאן וגם סדר (נקיון רצחני לכבוד פסח) אבל רק דבר אחד תקוע לי בראש.

אני עכשיו ברגילה (שמתחברת ל-2 סופי שבוע ו-2 חגים ו-2 ערבי חג והופכת ל-12 יום בבית), מלבד יום אחד

בו אלך לבסיס (יום ראשון) לעשות תורנות (נהגתורן) בהתנדבות. ואולי זה סוג של גורל שגם היא התנדבה, לשמור,

ואיכשהו יוצא שנהיה יחד באותו יום בבסיס הריק (עם עוד 2 שומרים וקצין). קשה לי להסביר את הסיכוי שכזה דבר יקרה.

ובכל זאת, אני מרגיש תקוע, שנוק וחנוק. בלילה שבין שני לשלישי היא שוב הופיעה לי בחלום. סיפרתי לה, והיא - אדישה, קרירה,

רחוקה, ואני - חסר אונים. ואולי אני סתם דפוק כי ברגע שמישהי נכנסת לי למוח היא לא יוצאת ואני הופך אובססיבי.

כמו ההיא שאז ראיתי פעמיים במרכז העיר וטירפה את דעתי. שלשום היינו במסגרת תרבות יום א' (שנדחתה ליום ב') בחולון,

בתערוכה המפורסמת "דיאלוג בחשיכה". שעה ורבע של חושך, כמו עיוורים, גורמת לבנאדם רואה לתהות על החיים.

"המטרה היא לא לגרום לכם להבין איך עיוור חי, או לגרום לכם להבין מה הוא מפסיד - אלא לגרום לכם לחוויה חושית שהעיניים

שלכם מונעות מכם. עיוורים וכבדי ראייה מתמודדים כל יום עם החושך, אבל הצלילים, והריחות, והרגש - הם מה שתחוו היום."

ובכל זאת, אני מרגיש עיוור.

לא יודע מה יש לי.

אני אשן טוב הלילה.

בבקשה תפסיקי לשגע אותי גם בחלומות. בבקשה.