שישה חברים יושבים בפאב. איכשהו יצא שכל אחד הגיע מכיוון אחר של העיר, 4 מכוניות, הרבה נהגים, מעט אלכוהול.

ישבנו עם קצת בירה, כמה צ'ייסרים ואיזה 2 שוטים, פלאפונים ארנקים ומפתחות של רכבים פזורים על שני שולחנות מחוברים.

עשן באויר, תאורה חשוכה אך מוארת, מוזיקה חזקה אבל מספיק בשביל שיהיה אפשר לשמוע אחד את השני.

מדברים, צוחקים, יורדים על אמא של ההוא ועל זה שבקורס קצינים ואחד בכלל ג'ובניק והקרבי בכלל צעיר. שיחות על כלום.

והנה רגע, מישהו העלה את הנושא - 6 רווקים, איך זה שלאף אחד אין חברה. וכולם מחייכים, כל אחד חושב מה מצב הזוגיות

שלו ואיפה הקשרים שלו עומדים, מה מצב הכוונת וכמה הוא יורה. ושקט.

"אין אחי אתה לא מבין, עכשיו זה ככה ותוך שבוע יכול להיות שלכולנו תהיה חברה, זה פשוט מופיע" "וואלה כן, תכלס הוא צודק,

ככה הדברים האלה עובדים - זה בא בשניה, בדיוק שאתה לא חושב שזה יקרה ואיך שאתה לא חושב". כולם חושפים שיניים ומגחחים,

מהנהנים בראשם להסכמה ורק אני מוסיף "וואי מגניב, אז שבוע הבא תהיה לכולנו חברה. בטח" והם - צוחקים.

והנה שניים נוטשים את השולחן לפאב שממול, נשארנו 4 להמשיך לשוחח. חוזרים הם בחיוך מאוזן לאוזן. "יו זה לא יאומן הבנאדם הזה,

הוא אפילו לא דיבר ויש לו את הטלפון שלה והם חברים או משהו" בעוד כולנו מביטים. "היא שווה?" מישהו מתעורר. "כן, חבל'ך על הזמן".

"טוב" אני אומר "עכשיו נשאר רק לחמשתנו למצוא משהו ושבוע הבא נפגשים שוב" מוסיף. ומשם השיחה מתגלגלת.

"בואנה המלצרית שלנו נראית טוב מה?" "כן, היא גבוהה כזו למרות שמשהו מוזר לה בפנים" "היא מזכירה את הילדה ממשפחת סופר על"

-צחוק- "וואלה כן רק שהיא פי 3 יותר גבוהה" "נו בת כמה היא?" "לך תשאל נו מה כולנו נתחיל איתה?" "22" "כן יש מצב, נתקענו קצת".

בסוף אחד קם מתיישב לידה. חוזר אחרי כמה דקות עם צלחת גרגרי חומוס.

"בת 22 מזל דגים, 12.03 היומולדת, עובדת פה לא מזמן ואין לה חבר" הוא אומר ביחד עם עוד כל מיני פרטים מוזרים אודותיה.

"טוב נו, יצאת שפיץ שהלכת לדבר איתה וזה" אני שואל איך הוא התחיל בכלל לדבר איתה "פשוט התיישבתי ושאלתי אם יש חומוס"

"ואז מה?" "ואז היא הביאה וישבנו לדבר קצת וזה" אני מסתכל על השולחן. "טוב לפחות החומוס טעים".

אני לא יודע מה גורם לי להביא את כל השיחות האלה. אני אפילו לא יודע מה ניסיתי לומר.

והנה שוב אני מוצא עצמי בשעה שאחרי 5 לפנות בוקר בדרכי לישון. בפעם הרביעית לפחות בשבוע החולף.

אתמול זה היה שיא, 6:30. מה יהיה איתי? והתירוצים? פעם סתם יצאנו מאוחר (נו, זה מותר) פעם מסיבה (לגיטימי) פעם אחרת שיחה

עמוקה של שעות אל תוך הלילה עם חבר הכי טוב (מותר לחלוטין) והיום יצאנו ואחרי זה נפגשתי עם ידידה שעתיים (קורה). אבל בכל זאת

הכל הפוך לי. אין שעות, אין ימים, אין תאריך, יש רק הווה. אין זמן.

מחר, או אולי יותר נכון לומר שבעוד 25 שעות, אני מתעורר לצבא, וכל כך לא בא לי. לא בגלל הצבא, אלא בגלל הבית.

מסופי שבוע יחסית קל לי לחזור, אבל מחופשה כל כך ארוכה וכל כך טובה. לטעום את מה שהיה לנו לפני הגיוס, שכולם היו וכל יום יצאנו

וכל הזמן רק צחוק וכיף וחוסר מחשבה או שיקול דעת על כלום. איזה געגוע. אני שמח על השישה ימים האחרונים. לא, לא נסעתי לשום

טיול של כמה ימים וגם לא ירדתי לאילת או עליתי לכנרת. אפילו לים לא, גם לא סתם טיול ארוך של יום אחד. לא עשיתי שום דבר מיוחד,

פשוט נהניתי. ואולי אני מספיד הכל מהר מדי שהרי יש לי את כל מחר (שבעצם זה כלום זמן) אבל ככה זה.

אני קצת לא ממוקד בזמן האחרון, אני מחפש מסקנות ומוסר השכל, רוצה למצוא פואטנה וטעם לעתיד, ממשיך וממשיך אבל לא מוצא.

אני חושב שבשעה כזו שהראש מוצף מחשבות והשעה היא שעה בה הציפורים כבר מצייצות וניצוצות אור עולים מהמזרח, הרוח כבר

מתחילה לחמם את הבוקר שמגיע והשעה כמעט 6, הדבר הטוב ביותר לעשות הוא ללכת לישון.

אז לילה טוב (וחג שמח?)