אני ממהר. אמנם יצאתי ממש מוקדם מהבסיס אבל השלוש דקות האלה חשובות, אחר כך זה סתם להתקע עוד שעה עד

לרכבת הבאה, מה שאומר להגיע רק ב22:15 הבייתה, חבל. עוד הצצה בשעון, 19:18. רציתי לצאת בורבע, לא הלך.

אני מגיע מתנשם לכניסה לתחנה, רוצה להכנס במהירות למרות התיק הגדול (יש חוגר נו) אבל משום מה השומר מחליט

שבניגוד לכל השומרים בעולם הוא רוצה לעצור אותי ולהסתכל בקפידה על החוגר. בטח בגלל המדי ב' והזקן. נו.

אני מגיע לתחנה, בדיוק שתי דקות ועשרים לפני הרכבת. נכנס, מתיישב בקומה התחתונה באמצע. לא לוקח לי הרבה זמן

להרדם, גם כי אני רגיל לישון בכל מצב (ובפרט ברכבות/אוטובוסים) אבל בעיקר כי אני ממש עייף.

אני מתעורר בבהלה, מסתבר בגלל השיעול של האיש שיושב ברביעיית הכסאות שלידי. כוס אומו, מה נסגר איתו?

הוא כל הזמן עשה קולות מעצבנים כאלה עם הפה, נראה לי לא רצוניים כי אין מצב שהוא כזה מרגיז. הוא גם היה מהמבוגרים

המגעילים האלה, שלובשים מכנסיים ממש קצרים ונעלי ספורט מטופשות כאלה, קורא את הספר I ROBOT. מהמבוגרים

שחושבים שבגיל מסויים לא צריך להתחשב בסביבה ועושים מה בראש שלהם - מתפרסים על 3 כסאות, עושים קולות מעצבנים

בלי לחשוב פעמיים, ולובשים מכנסיים קצרים. ממש קצרים. אוף. אני מנסה לישון בחוסר יכולת, טוב שנשארו רק 13 דקות.

אני מציץ לרביעייה מולי, אני רואה בחורה בלונדינית עם שיער חלק יפה אסוף, עיניים מודגשות באיפור ובגדים שחורים.

היא נראית לי רוסייה, אני אפילו די בטוח, אוזניות כפתור לאוזניה ואני רואה שגם היא מתעצבנת על המבוגר שבאלכסון אליה.

יורדים בתחנה, אני הולך להחליף רכבת. 3 קרונות, אני נכנס לאחרון. אני מאתר חבורת ערסים/פרכות מאחוריי, אז אני בוחר

להמשיך לקרון השני, החלטה שהתגלתה כנכונה להפליא. למה? בגלל שהם דאגו (מהקרון ההוא) שאני אתעדכן בכל הטרנסים

והאוסים החדשים שהולכים היום (באמצעות 3 פלאפונים כך שיכולתי אפילו להשוות איכות) וכמובן שגם צעקות, קללות ומשפטים

מטופשים כמו "יא טמבל היום ה-12 באפריל זה אמצע חודש, בטח שיש ירח מלא! לא חסכו ממני. ותהיתי לעצמי, יש כאלה פשוט

בכל מקום, ובכל זמן, והם המון. ו.. הם גדלים? כאילו, יש גם כאלה בגדול? כי אם כן זה די מלחיץ שהם יהיו מבוגרים/הורים.

סתם תהיה. בכל מקרה, עברה בקרון מישהי (חמודה עד מאוד יש לומר) מהקרון הרעשני. היא שאלה אדם שהתיישב 2 כסאות לפני

ליעדה של הרכבת, ומשאמר לה ואישר שזו הרכבת שהיא צריכה, היא התיישבה. 5 דקות אחרי שהרכבת החלה בנסיעה כבר

ראיתי אותה באלכסון (2 רביעיות לפני, הצדה) הולכת לישון דרך השתקפות החלון. שמחתי, כי מצד אחד רציתי להסתכל

עליה ומצד שני לישון, ככה שהכל נפתר. התעוררתי מצעקות הערסים בערך 17 דקות לפני ההגעה. הצצתי עליה, ראיתי שגם היא

לא מצליחה כל כך לישון בגלל שדודו קיבל 53 במבחן והממוצע של אושרי הוא 39. אה כן, ונטלי נכשלה רק פעם אחת השנה.

וואו, איזה אושר. על כל פנים, נורא קיוויתי שכשנקום לרדת מהרכבת היא תשאל אותי שאלה, ואז אוכל לענות לה ולשאול אם זו

פעם ראשונה שלה פה בגלל שאני יודע שזו פעם ראשונה שלה בקו הרכבת הזה. ואז נוכל לדבר אולי. על כל מקרה, כמובן שזה לא

קרה אבל היא קצת לא ידעה לאיזה כיוון לצאת מהרכבת אז סימנתי לה בלי ששאלה והיא רק קצת חייכה במבוכה.

עליתי במדרגות הנעות, הכנסתי את הכרטיס והוצאתי אחד חדש, שיהיה. בעיקר בגלל שהיא הייתה די הרבה מאחורי משום מה,

בטח התעכבה בגלל משהו ורציתי שתעבור. היא נעצרה בדרך החוצה והתיישבה על ספסל בתוך התחנה, בטח חיכתה למישהו

שיאסוף אותה או משהו בסגנון. הספסל השקיף על הכביש והחניה מחוץ לתחנה. אני כמובן לא יכולתי להשאר בתוך התחנה מכל

תירוץ שהוא אז כמו תמיד אמרתי לה בלב שלום (וכנראה שלא להתראות) וירדתי למטה כי אחותי כבר חיכתה לאסוף אותי.

בדרך לאוטו הסתכלתי למעלה וראיתי אותה עומדת מביטה החוצה דרך החלון. היא ראתה אותי מסתכל, הורדתי מבט, וכשהרמתי

שוב ראיתי ששוב היא מסובבת את ראשה אלי. נכנסתי למכונית תוך כדי הרמת הראש שוב, היא המשיכה להסתכל עלי חזרה.

סגרתי את הדלת והבטחתי דרך החלון, שנינו מסתכלים אחד על השניה עד שלא היה אפשר יותר כי הכביש ממשיך, והתחנה נשארת.