אנחנו יושבים במטבח החשוך, אני עם צלחת מלאת פירורים אוכל פרוסת לחם יבשה עם קוטג',

אתה יושב בכסא ליד בוהה ברצפה ועושה את התנועה המוזרה הזו שלך עם שתי הידיים, מן קנאקים כאלה.

"שמע, היום זה 11 חודשים מלאים." אמרתי. "כן אבל הזמן לא באמת משנה את ההרגשה". אני חושב שאתה צודק.

אני חושב לעצמי שזה הרבה זמן, אבל חושב גם שאתה כבר שנתיים עם הסבלנות הזו שאפילו לא שאלו אותך אם אתה מסכים.

החופש שהחליק לי בין האצבעות, לא מצמצתי והוא נעלם, או כמו שאבא אומר "לא הספקתי להגיד רובינזון קרוזו ונגמר".

זמן שעמד מלכת שנתיים

אני מחלק את החיים לשניים

גורמים ראשוניים עומדים איתן

בממלכתו האפלה של השטן

אולי אנחנו נפגשים בתוך שדרת עצים

אני שם אחכה לחיוך קטן שלך

הוא חזר הבייתה, אני הלכתי להתקלח. תכלס - כיף להיות לבד. אין בחורות אין דאגות. או כמו שאמרו

גדולים וחכמים יותר, כמו בוב מארלי, no woman no cry. מסומם מסומם, אבל צודק.

אז הנה נגמר פסח, ובאמת שאני חושב שמעכשיו נכנסים למשהו חדש, תקופה. מעניין אותי לדעת כמה

פעמים אני כותב את המילה הזו בבלוג, אבל אני הפעם אני מתכוון למשהו גדול הרבה יותר.

ריח פריחות עלה באויר

הולך מוקסם ברחובות העיר

חושב על מחר אתמול והיום

זמן שלא יחזור

ודאי אנחנו נפגשים בתוך שדרת עצים

אני שם מחכה לחיוך קטן שלך

אולי צריך לשנות משהו באורך החיים שלנו. אולי באמת אנחנו הולכים לאותם מקומות כל הזמן,

אולי באמת אנחנו מתנהגים בצורה סיזיפית וחסרת סיכויים, או לפחות לא גבוהים. אני לא יודע.

זה סתם כיף להתלונן על זה. אבל כנראה שזה באמת מציק, ובאמת חשוב.

אוהב אותך ביום בהיר

עם רוח החורף בלילה צעיר

תפילה אשר הפרח יפרח

בגנו המטופח של המלאך

מחר אני ואת נפגשים קבורים בשדה קוצים

אני אהיה שליו אחרי חיוך קטן שלך

בכנות, אני חושב שקשר אמיתי באמת מקרין על כל החיים. על החברים, המשפחה, הצבא, היום יום.

הכל. יש המון חורים למלא, ואהבה זה אחד מהם, אבל גם יש את החלל הזה באמצע שכל הדברים מקיפים,

זה ששייך רק לך, למהות, לרצונות, להשלמה העצמית, לבטחון, רק לעצמך. חלל שרק אתה יכול למלא.

וכשיש חברה, גם הוא מתמלא קצת. תמיד הכל מסתתר מתחת לאף שלנו. אני מוצא את זה אירוני למדי.

אוהב אותך ביום בהיר

עם רוח החורף בלילה צעיר

תפילה אשר הפרח יפרח

בגנו המטופח של המלאך

מחר אני ואת נפגשים בתוך שדרת עצים

אני שם אחכה לחיוך קטן שלך

חיוך קטן שלך..

יש לי 4 שעות שינה מעכשיו בדיוק, ואני רק יכול לקוות שאקבל את היום רגילה האחרון שלי בחמישי, ואז כבר

ברביעי בלילה אוכל לחזור לבית, להתאקלמות קלה יותר לשגרת הצבא. לפעמים אני קצת קורא את הפוסטים שלי

ואני מוצא עצמי מלנכולי למדי, למרות שזה ממש לא ככה. ביום שבת שדיברנו הוא שאל אם אני שמח, ואמרתי די בשלמות..

שכן. אני חושב שיש דברים כל קטנים שיכולים לגרום לשמחה הזו. שוקולד, סוכריות גומי, משפחה, בילוי עם חברים.

בסופו של דבר בשביל להיות שמח לא צריך הרבה בכלל. רק.. חיוך קטן. שלך.

לילה טוב.

לילד ושמו מוקי

היה כלוב מוזהב

בתוכו גר לו תוכי,

תוכי ארוך זנב.

בא אדון עם מקטרת

באה לבקר גברת,

והתוכי המנומס,

אומר: "שלום" לכל נכנס.

יום אחד ראה מוקי

כי בודד מאוד התוכי

הוא יושב בטל בכלוב

מבטו עצוב, עצוב.

נתן לו מוקי סוכריה,

נתן לו גרעינים,

הושיט לו עוגיה טרייה

וזוג מלפפונים.

אך התוכי - שום דבר

כלל וכלל לא מאושר.

רץ אז מוקי ל"תחביב"

קנה שם תוכיה.

צבעונית כמו אביב

ממש יפהפיה.

ראה התוכי - תוכיה

קרה דבר מוזר:

הוא קפץ מרוב שמחה

היה כה מאושר.

הם אוכלים סוכריות

ואינם רבים.

הם שרים: "נםלא להיות

זוג נאהבים".

נכתב ע"י רפאלה, סבתא שלי, ממש מזמן. סתם נזכרתי בזה.