1. מבחינה משפטית, ובוודאי בלי להתיימר לנתח פה את כל ההיבטים המשפטיים של הפרשה, ובלי לנסות לקבוע מה יקרה בסופו של יום, ישנם מספר סעיפים בחוק העונשין העשויים להיות רלוונטיים. הסעיפים מסודרים כך, שהיסוד העובדתי בהם דומה (מסירת ידיעות). ההבחנה בין הסעיפים היא בעיקר בשני נושאים: 1. סוג הידיעה – האם מדובר ב"ידיעה" סתם, או ב"ידיעה סודית". 2. היסוד הנפשי (כלומר הכוונה) שהתלוותה למסירת הידיעות. הבחירה על פי איזה סעיף, מתוך סעיפים אלו, יש להעמיד לדין, תלויה בנסיבות הספציפיות של כל מקרה:
א. סעיף 117 לחוק העונשין – מתייחס לעובד ציבור (או מי שהיה עובד ציבור) ומסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, למי שאינו מוסמך לקבלה. דין העובר עבירה לפי הסעיף - מאסר שלוש שנים. נראה, שהסעיף פחות רלוונטי למקרה הספציפי, שבו מדובר כנראה לא ב"ידיעות" סתם, שהגיעו לגב' קם מתוקף תפקידה, אלא ב"ידיעות סודיות". לגבי ידיעות סודיות – ישנם סעיפים ספציפיים יותר.
ב. סעיף 112 לחוק העונשין – מתייחס למי שהחזיק או מסר "ידיעה", בכוונה לפגוע בבטחון המדינה. העונש על "החזקת" הידיעה הוא 10 שנות מאסר, ועל מסירתה – 15 שנות מאסר. סעיף זה מחייב את התביעה להוכיח שהפעולה נעשתה ב"כוונה לפגוע בבטחון המדינה".
ג. סעיף 113(ג) רישא לחוק העונשין – מתייחס ל"ידיעה סודית", המוגדרת בסעיף 113(ד) לחוק. "ידיעה סודית" היא ידיעה אשר בטחון המדינה מחייב לשמרה בסוד, או ידיעה הנוגעת לסוג עניינים שהממשלה באישור וועדת החוץ והביטחון הכריזה, בצו שפורסם ברשומות, כי הם עניינים סודיים. נראה לי (לפי העיתונות), שקשה מאוד לחלוק על כך שהידיעות שקם גנבה הן, לפחות בחלקן, ידיעות סודיות. סעיף 113(ג) קובע עונש מאסר של 7 שנים למי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך. נראה, שקל יחסית להחיל סעיף זה על המקרה, כיוון שהוא אינו דורש יסוד נפשי של כוונה לפגוע בבטחון המדינה. כלומר גם אם לא יוכח שהחזקת הידיעות לוותה בכוונה לפגוע בבטחון המדינה, הסעיף עודנו חל (בכפוף לתחולת ההגנה בסעיף 94 לחוק, שאתייחס אליה בהמשך).
ד. סעיף 113א לחוק, עוסק אף הוא ב"ידיעה סודית". הסעיף קובע כי מי שמסר ידיעה סודית (להבדיל מסעיף 113(ג), העוסק בהחזקת הידיעה, בלבד), כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר 15 שנים. גם כאן, העבירה היא עצם מסירת הידיעה הסודית, ואין צורך להוכיח יסוד נפשי של "כוונה" לפגוע בבטחון המדינה.
ה. סעיפים 113(ב) ו-113(ג) סיפה – מתייחסים לשימוש בידיעה סודית בכוונה לפגוע בבטחון המדינה. החזקת ידיעה סודית, בכוונה לפגוע בבטחון המדינה, דינה מאסר 15 שנים, ומסירתה בכוונה לפגוע בבטחון המדינה – דינה מאסר עולם. לפי העיתונים (הכותרת ב"ישראל היום" - 'כתב האישום: ריגול חמור'), דווקא אלו הסעיפים שבהם הואשמה ענת קם.
2. הוכחת הכוונה לפגוע בבטחון המדינה, אינה קשורה למניע של הנאשם. כלומר, גם נאשם המוסר ידיעה סודית ממניעים אידיאולוגיים, אשר לדעתו הם נאצלים, עשוי להיות אשם בעבירה. זאת, כפי שיוסבר להלן.
א. ראשית, יש להבחין בין המניע לפעולה, לבין הכוונה בביצוע פעולה. המניע הוא אותו גורם מעולמו הפסיכולוגי הפנימי של הנאשם, אשר דירבן אותו לביצוע העבירה. היסוד הנפשי בעבירה (ה"כוונה" בענייננו), הוא נפרד מן המניע. ניקח, כדוגמא, אדם שמקנא במתחרהו העסקי, ולפיכך יורה בו (בכוונה להרגו). המניע, הוא הקנאה. הוא איננו יסוד מיסודות העבירה. לעומת זאת, הכוונה – להרוג את המתחרה - היא היסוד הנפשי הרלוונטי לעבירה. לכן, הטענה כי מניע אידיאולוגי (נאצל, שמטרתו לכאורה להיטיב עם המדינה), הוא שהוביל לעבירה – איננה רלוונטית.
ב. שנית, בעבירות התנהגות מסוג "כוונה" (כמו העבירה של ריגול חמור), חלה "הלכת הצפיות". הלכת הצפיות קובעת, שידיעה בהסתברות קרובה לוודאי, כמוה כ-כוונה. כלומר, אם מישהו מסר ידיעה סודית, תוך ידיעה בהסתברות קרובה לוודאי, שמסירת הידיעה תפגע בבטחון המדינה, כמוהו כמי שמסר את הידיעה בכוונה לפגוע בבטחון המדינה. זאת, אפילו אם בפועל, באופן תיאורטי, מוסר הידיעה אינו מעוניין בפגיעה בבטחון המדינה (אלא רק יודע, בהסתברות קרובה לוודאי, שמסירת הידיעה תביא לפגיעה). במקרה שלנו מתעוררת השאלה, האם מסירת ידיעות כלליות שנאספו, לעיתונאי ישראלי, להבדיל, למשל, ממקרה ואנונו, בו נמסרו ידיעות סודיות מסוג ספציפי לעיתונאית אנגלית, מתוך מטרה ברורה שיפורסמו, כאשר ואנונו לוחץ ודוחק לפרסומן, מצביעה על "ידיעה קרובה לוודאי" שמסירת הידיעות תביא לפגיעה בבטחון המדינה. במקרה ואנונו נקבע, שמסירת אותן ידיעות שנמסרו לעיתונאי, והלחץ שהפעיל עליו לפרסם, נעשו תוך ידיעה בהסתברות גבוהה, שפעולות אלו יובילו לפגיעה בבטחון המדינה. כך, למשל, נקבע בעניין ואנונו:
"אף אם היה למערער מניע של השקפה ואמונה, הרי לאור הסוגיה בה אנו עוסקים, הייתה המודעות להשלכות של המעשה על ביטחונה של ישראל, ובראש ובראשונה על הקניית היתרון לאויביה, הזוכים למידע... אשר אחרת לעולם 'לא היו זוכים בו, דומינאנטית ומאירת עיניים כשמש בצהריים.
ההסתברות, בוודאות גבוהה... היא כה גלויה וברורה, עד שהיא מאפילה על מניע נוסף כלשהו (יהיה זה רצון להשיג כסף, רצון להציל משפחה או רצון לקדם השקפת עולם זו או אחרת או רצון דומה כלשהו).
כפי שכבר צוין, היה במעשיו של המערער אשר לחץ ודחק לפרסם את תוכן הידיעות, כדי לספק מידע... לכל אויביה של המדינה, בפועל או בכוח. אין כל טעם לחפש אחר עדויות בקשר לנזק (אף כי אלו הובאו לפני בית המשפט ותמציתן הוזכרה בסעיף 4לעיל), שכן הנזק, אשר חוששני שחלק מביטוייו רק יתגלו בעתיד, הוא ברור על פניו...
מדברי הסניגור המלומד השתמע, כאילו אין נזק בפירסום, אלא נהפוך הוא:... ראשית דבר, על פירסום ומידתו מחליטים אלה המוסמכים לכך, אשר לפניהם פרושה התמונה כולה, ולא מדען או טכנאי בודד כלשהו לפי שיקוליו...
מכאן המסקנה החד-משמעית, שהמערער הקנה במעשהו, ביודעין, יתרון ברור לאויבי המדינה, שניזונו מן הפירסום הסנסציוני, המתוכנן מראש, ב"סנדיי טיימס". מעשהו היווה סיוע לאויב על-ידי הספקת מידע והצבעה בתוכו על נקודות רגישות ובהקלה על התכנון העוין; הוא גם הזמין, בדרך הטבע, במידה לא מועטה, הנעה אפשרית של גלגל התנופה לשם הכנות חמורות ומסוכנות עוד יותר באמצעי הלחימה של האויב נגד ישראל.
כל אלה אינם בגדר חוכמה לאחר מעשה אלא בגדר דברים שהמערער היה מודע להם מן הרגע שהחל בפעולות הסתר... וכלה בלחץ שהפעיל לפרסם ברבים את כל המידע. הוא שיזם את הדברים ושהוציאם אל הפועל, ועליו גם רובצת האחריות לכל שנעשה
האם ניתן לומר דברים דומים גם בעניין קם, או שיש לאבחן בין המקרים? זאת לבית המשפט לקבוע.
- לגבי העיתונאי – אורי בלאו:
א. כפי שפורט לעיל, עצם החזקת הידיעות הסודיות, יכולה להוות עבירה על פי סעיף 113(ג) רישא לחוק (מאסר 7 שנים). אם ההחזקה נעשתה ב"כוונה לפגוע בבטחון המדינה", יכול לחול סעיף 113(ג) סיפה לחוק (מאסר 15 שנים).
ב. עצם העובדה שמדובר בעיתונאי, אינה מעלה אותו מעל לחוק. אין כל סעיף המגן, באופן ספציפי, על עיתונאים המחזיקים או מפרסמים ידיעות סודיות. היותו של אדם עיתונאי יכולה להוות עובדה בעלת משקל (לכאן או לכאן), בבחינת האינטרס הציבורי בהעמדתו לדין. אם בלאו, למשל, היה מחזיר את כל הידיעות שברשותו כשנתבקש, ולא, לכאורה, "עובד" על רשויות הביטחון שביקשו את הידיעות, ניתן היה אולי לקבוע כי אין אינטרס ציבורי בהעמדתו לדין.
ג. יצוין, כי ישנה הגנה בחוק, מעבירה לפי סעיף 113(ג), למחזיק ידיעה סודית שלא כדין, אם לא עשה דבר שלא כדין להשיג את הידיעה, ואם הוא מחזיק אותה בתום לב ולמטרה סבירה. קיימת שאלה אם הסעיף הזה (בעיקר חלקו השני) – חל. נראה שהיה קל יותר לטעון לתחולתו, אם בלאו היה מקיים את ההסכם עם רשויות הביטחון. ככל שההסכם לא מקוים, קשה יותר לטעון שהידיעות מוחזקות "בתום לב".
4. סעיף 94 לחוק העונשין קובע, כי:
אין רואים מעשה כעבירה לפי פרק זה, אם משתמעת מתוכו כוונה בתום לב, או אם נעשה בתום לב מתוך כוונה להביא, בדרכים שאינן פסולות לפי דין, לידי שינוי בסדרי המדינה או בפעולות רשות מרשויותיה.
קיימת שאלה, אם הסעיף הזה חל במקרה. נראה לי שהיה קל יותר להחיל אותו, אם הידיעות שהיו נמסרות לעיתונאי, הן רק הידיעות לגבי הפעולות הפסולות של הצבא (גם אז, נראה לי שהיה אולי נכון יותר לפנות קודם לממונים עליה בצבא, או לגורמים אחרים - למשל בפרקליטות הצבאית), ולא במקרה שנמסרו ידיעות בתחומים מקיפים יותר.
5. בוודאי, שכל העונשים שהוזכרו לעיל, הקבועים בחוק, הם עונשי מקסימום, והעונש שיקבע בית המשפט (אם יקבע), תלוי בנסיבות הספציפיות של כל מקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
