חרא ושטויות אחרות

אני מנסה לברוח למקום שהכל בו טוב וסטטי אבל קצת קשה לי כשאני כל הזמן שומעת משפטים בנוסח ''כבר הגיע הזמן שלי,אני לא אחזיק מעמד''

וכלכך קשה לי...אני בוכה כל הזמן בכי שקט כזה שסיגלתי לעצמי בתקופה האחרונה..בכי בלתי נראה

אני כבר לא יודעת איך לעודד אותו או את עצמי או מישהוא..אני רק בקריז כל הזמן ורק עושה את המצב יותר מחורבן לאמא ולאחותי 

אני כבר כלכך רוצה  שיגיע הרגע שזה יגמר ואבא שלי יהיה שלם ובריא..אני כלכך רוצה שזה יקרה אבל בנתיים אין קצב התקדמות עם כל שביתות הרופאים המטומטמות האלה..

כל פעם שאני רואה את השלט של ''כשאין רופאים אין מי שיטפל באבא שלך'' אני מייחסת לזה כמו משפט אישי..זה קורע ופוגע וכלכך רלוונטי למצב

בחיים לא חשבתי שאזדהה כלכך עם משפט שמרוח על גבי אוטבוס במקום שפרסומות שיווקית אמורות להיות בעצם

אני לא יכולה לשתף אנשים ..כי אז זה כאילו יהפוך למציאות..איכשהוא יש איזה אחוז אחד שעדיין לא קיב את זה ונדמה לי  שאם אני אספר למישו אז זה כמו להודות..חחח בעצם כשאני חושבת על זה גם כתיבה זה סוג של...אבל לא בידיוק מה גם שאנשים שאני מכירה לא מרחמים עליי בכתיבה סמויה שכזה

מה גם שאני מרגישה ממש חרא על השיטחיות שלי..כאילו למי אכפת מאיך שהואנראה במצב כזה ועדיין אכפת לי..

אני עדיין חושבת על המראה שלי המון אחוזים מזמן ואני עדיין מרגישה צורך בתשומת לב בשביל להרגיש טוב...איך אני מסוגלת בכלל.

איך?אולי כי אני טיפשה

טוב אני חושבת שמספיק להיום.