אל תשתקי לרגע כשאת שקטה

אני עוברת ברחוב שלך כל יום. אם נעשה ממוצע פעמים, אני עוברת ברחוב שלך בערך 5 פעמים ביום.
הרחוב שלך פעם היה רק שלך. עכשיו הוא גם קצת שלי.
בכלל, הרחוב הזה שייך לעוד 30 בניינים, שזה אומר בערך עוד 300 משפחות? ולא דיברנו עדיין על שאר התושבים בעיר.
מבחינתי, הרחוב הזה כבר לא נייטרלי. וכל שאר האנשים שיכולים לטעון לבעלות עליו, טוב, הם לא קיימים מבחינתי.
זה מחזיר אותי לנקודת הפתיחה, בה רק אני ואתה קיימים עכשיו, ברחוב שלנו.
אז אני יוצאת מהדירה השכורה שלי, ברחוב שחוצה את שלך, ויורדת למרכז העיר. כל מטר מרובע מקרב אותי לבניין שלך.
אתה מכיר אותי, אני COOL. זה לא מזיז לי, וברור שאני לא חושבת עלייך.
אני לא מרגישה פרפור קטן של התרגשות. אני לא מסדרת את בגדיי בקפידה. והמתח הנבנה הזה... כל אלה לא קורים, אל תתן לאגו שלך להשתולל!
"האם אראה אותך עכשיו, יוצא מהבניין?" המחשבה הזאת בטח לא תעבור לי עכשיו בראש!
אני שוב אעבור את הבניין המקולל שלך, וכתפיי ישקעו קימעה. שוב לא הצטלבו דרכינו. מזל שלא. חבל שלא....?

אבל אני אדע שיש עוד את הסיכוי שניפגש בדרכי חזרה.

למה עברתי לגור לידך? כי מצאתי דירה עם שותפים מקסימים, 2 חתולים, דירת גג מרווחת עם בריזה ונוף, עציצים וריהוט והמחיר מצחיק....
אני יודעת שעכשיו אתה קרוב מדי. אני גם יודעת שיש דרכים אחרות לצאת מהדירה שלי לרחוב הראשי.
אבל מה הטעם בדרך שלא תצפון בחובה את הסיכוי למפגש אקראי או את הטעם המתוק של הציפייה?

הדירה החדשה שלי נחמדה, השותפים נחמדים, נחמדים השכנים.
אני שמחה על המעבר.

הקושי היחיד הוא ש...
קשה להתגבר עלייך, כשאני נאלצת לחשוב עלייך לפחות חמש פעמים ביום.