מריח כמו רוח נעורים

אני לא נכנעת לבינוניות, אני הבנתי את זה.

אז אולי אני בודדה, אבל הם בינוניים, ולהיות בינוני זה יותר מחורבן מלהיות בודד, בעיניי לפחות.

ולי יש את מרילין! ואת רנצ'י, שאפילו זוכרת להתקשר, למרות שהיא אישה יותר סנילית מסבתא, שהגיעה לשלבים חדשים ב"מי רוצה להיות אלצהיימרר משעשע?".

בכל מקרה, אני יושבת פה ונכנעת לעצבים שאני אוהבת לתת להם להשתלט עליי בעיקר כשברקע יש פנטרה/ספולטורה/סלייר/אחר, למרות שאני יודעת שאני בכלל לא עצבנית, ואפילו לא עצובה, ואפילו לא מרחמת על עצמי, אני יותר בכיוון של משועשעת.

ואחרי שיחה חביבה עם הבאסיסט הכי מגניב במדינה הגענו יחד למסקנה שההופעה של כריס קורנל תהיה עלובה גם ככה, כי הוא לא יספק את הקהל הצמא לזכרונות ניינטיז גראנג'יסטיים וידפוק אותנו עם שירי סולו איומים שטימבאלנד הפיק, אז גם ככה לא נורא שלא הלכנו.

וגם שעניים שולטים.

אני לא צריכה להתפשר. אחרים צריכים להתפשר בשבילי.

ואם הם לא, הם לא מעניינים אותי.

ואני מסתדרת מצויין, תודה.

אני ומרילין מתאהבים זה בזו כל בוקר מחדש. יותר כמו, כל צהריים מחדש, כשאני מתעוררת ומאכילה אותו אפילו לפני קפה הצהריים שלי! אין כמו מסירות למערכת יחסים טרייה.

הרוטינה היומית שלי בימים אלו ממש מעוררת בי שביעות רצון. אני הולכת לישון לרוב בין ארבע לחמש בבוקר, ישנה עד אחת-שתיים בצהריים, מתעוררת לשתות בקושי קפה ורק מנגנת ורובצת מול מכשירים מרובעים זוהרים ומקרינים למיניהם. מדי פעם אני הולכת לעבודה, לפעמים אפילו אוכלת משהו מוצק, ופעם בכמה זמן, הזוי ככל שזה יישמע, גם רואה אנשים.

ההורים שלי נעשים מוזרים יותר מיום ליום, אבל איכשהו זה לא המוזרות האנטי-חברתית שאפיינה אותם בדרך כלל [את אבא. את אמא אפיינה אובר-חברתיות] אלא יותר מוזרות על גבול המגניב-משעשע.

כי זה יותר קומדיה מטרגדיה כשאבא שלך מתחיל להיות צופה אדוק של אלן דג'נרס ומרתה סטוארט, נכון?

ואמא... היא פשוט נורא מתעניינת בעולם הרוק לאחרונה, באיזו מין השלמה עייפה עם הגורל.

אני לאט-לאט מתחילה להבין שאני אוהבת אנשים. הם מעניינים והם צבעוניים והם חושבים שאני מגניבה. ואם הם לא אני לא אוהבת אותם, בגלל זה הרשתי לעצמי לומר את זה.

אז לפני שהאגו שלי יאכל את כל-כולי, אני רק אומר שאני אוהבת גם את אלו ששונאים אותי, או אדישים אליי, מה שיותר גרוע לסופר-מאסיב-ג'יאנט אגו כמוני. כי הם פשוט... כאלה קטנים.

והימים האחרונים, עם כל האכזבות מכל כיוון שהיו בהם, ועם כל עניין הקירחת-מכאן-ומכאן והכל, ועם כל הסלידה שפיתחתי נגד המון אנשים למרות שניסיתי להימנע מזה, הם היו פשוט נהדרים במוזריותם ובאינטנסיביות שלהם כי יותר מכל הם בישרו לי בתרועות –  גרואולינג –  עצומות שהולך להיות טוב, אבל מה טוב, כמו שלא היה לאף אחד אף פעם.

ושמקיפים אותי אנשים מיוחדים, או שאני מקיפה את עצמי בכוח בכאלה. ואיך שלא יהיה, התוצאה מדהימה וכיפית.

ואש מים ועשן וטוב לי.

ואני נורא משועשעת פה וכדאי שאני אפסיק.

~אלי

לזכר הימים הטובים, סבא!

ררר, זה היה יום טוב שלו.

וילדים יפים זה הכי חשוב.

*Rolling Stones – Wild Horses*

תכננתי שהיום אחרי שאני מעצבת מחדש אני אכתוב משהו. לא כתבנו המון זמן כי התרגלנו לדחוס את השנינות העצומה שלנו למקסימום שני משפטים של סטאטוס בפייסבוק, ובמקרה של רייצ'ל להפוך למין מעדכנת ארורה לגבי כל פלוץ שמשחררים בדני הוליווד.

אז עכשיו נורא מאוחר וכמעט כבר מחר, ואני עם בחילה עצומה אולי בגלל אובר-דוז של קורנפלקס ואולי בגלל שסתם ככה פתאום תפס אותי הרעיון שאין לי מושג מה אני ולאן אני הולכת.

כואב לי הראש נורא ואני לא אפסיק לכתוב פשוט כי אין סיכוי שאני אצליח לישון, לא עם עדת מוצצי הדם שחגה לי מעל המיטה והחום המגעיל הזה, שרק ילך ויחמיר.

והעובדה שהתעוררתי היום קרוב לשתיים בצהריים, קרוב מדי.

עוד כמה דקות הרעש של פועלי הזבל יגיע לארח לי חברה, ועד עכשיו התנחמתי בקול של כריס קורנל המגעיל הזה, שיהיה כאן ממש מחר בערב ואני לא אהיה שם לראות אותו. אולי הוא שוב יבטל ויגיע ב17 ליוני 2010?

בדרך כלל לא הייתי לבד בשעות האלה.

התרגלתי להרבה מחזרים בזמן האחרון, ועכשיו, כמו שאמא אמרה ממש, יצאתי קירחת מכאן ומכאן.

מה שלא ממש נורא בהתחשב בעובדה שהפוני שלי התחיל להימאס עליי.

יומולדת 18 לפני יומיים, ובאופן מפתיע כולם היו עסוקים, חוץ מוירצ ומרי שבאו להפתיע אותי למרות שהייתי חסרת מצברוח בעליל, ובצורה מאוד משעשעת הערב נגמר בהרבה יותר מדי אוכל ממה ששלושתנו יכולנו לחסל.

נטלי השאירה לי בבית את המתנה שלי, בזמן שאני גררתי רגליים גמורה מעייפות מהעבודה, וחזרתי כדי לגלות על השולחן שלי דג כחול-סגול סקסי במיוחד עם סנפירים באורך הפוני המקולל שלי.

קראתי לו מרילין והוא כבר מגלה חיבה יתרה למצלמות.

הבעיה היא כמובן, הצורך להאכיל אותו במין גבשושיות כתומות מהמסריחות ביותר שיצא לי להריח בחיי [ואני מסוג האנשים שתמיד נופל להם כסף לפחי אשפה], ויותר מזה, לעשות זאת בעקביות.

עוד משהו, להחליף לו מים פעם בשבוע, או משהו בסגנון.

הרבה יותר מדי אחריות לילדה שמחליפה מיתרים לחשמלית שלה רק כשהם ממש במצב רע – כלומר, נקרעים ובלתי שמישים – ולא ממש זוכרת להחליף אפילו תחתונים אם אין לה סיבה מיוחדת לצאת מהבית.

ונטלי המתוקה עוד כתבה בברכה באופטימיות שהוא יזכיר לי אותה כשנהיה ממש רחוקות בשנה הבאה.

אני מקווה שמרילין המסכן ישרוד את המחר.

[אני אשתדל ממש]

יום הולדת זה עניין מוזר. אתה לא מרגיש שום דבר מיוחד אבל חושב שאתה כן אמור להרגיש.

או כמו שאמרה ספסיבה; שיהיה.

אני מתגעגעת לשיחות שנונות ואינטנסיביות עד הזריחה.

אני רוצה שזה יחזור.

איכסה, שעות מאוחרות גורמות לי לכתוב פוסטים של נערות רגישות ועדינות ומהורהרות או משהו כזה.

פשוט נורא שקט פה.

מתחשק לי עוד סופשבוע של ערק בשבת בבוקר אצל ברי.

אבל כרגע, ממש עכשיו, כל מה שבא לי זה מזגן וחמישה נערי שעשועים לבושים תחתוני פלייבוי.

אני אסתפק בלהשתעשע בהריגת יתושים בידיים חשופות, מה?

בגירות שמחה לי!

~אלי

התגעגעתי ללכתוב פוסטים. זה כלכך כיף

זהו. =]  .