בדרך אל ההיגיון או בדיוק בכיוון ההפוך

נכון הבטחתי להמשיך? אז הנה אני מקיימת אבל אלן תחשבו שמעכשיו אני אחזור לכתוב ברצף, פשוט אל, משבוע הבא אני אלך גם ביום שלישי לטניס ואז גם ביום שלישי לא יהיה לי זמן אז תצטרכו לחכות שוב, בעצם אני לא יודעת אולי מחר פתאום יהיה לי זמן? אז פשוט חכו ותראו אני שוב מבטיחה: מתישהו זה יקרה.

פרק 3:

רצפת המחסן הנשוט של חברת "ראניש",  היתה מכוסה בשברי זכוכיות, כמה שכבות של שברים, בערך עשרה או חמשיה עשר סנטימטר של זכוכיות שבורות. על חלק מהן,ניתן היה לראות אפילו בעזרת האור הפנסים הקלוש, עקבות דם שהיו מסודרים בשביל מהפינה הרחוקה של המחסן. המחסן היה גדול, כעשרה מטרים על שמונה. הזכוכיות היו מוזזות מהכניסה כנראה על ידי הדלת כי הן התחילו בדיוק באותו מקום שאליו כבר לא הגיע הדלת כשפותחים אותה. הן היו מוזזות מעט, לא עד פתיחה מלאה של הדלת, כשפתחו את הדלת פתחו אותה בזהירות וברגע שהרגישו מהצד השני של הדלת את ההתנגדות עצרו.  הדלת נפתחה בקלות בדיוק עד המצב שבו הרווח בינה לבין הקיר החיצוני מספיק כדי שאדם רזה יוכל לעבור שם ,לא יותר ולא פחות. כריסטין הזיזה את כולם הצידה ונכנסה ראשונה, לא בדיוק נכנסה אלא יותר דרכה באותו המקום נקי מזכוכיות בכניסה, מצוידת בפנס משטרתי,  והציצה את הצד השני של הדלת. בעזרת האור של פנסה היא ראתה שעל הדלת מבפנים היו סימני דם, טביעות ידים. וכל המנעול מביפנים מכוסה בדם גם כן. היה גם הר גבוה במיוחד של זכוכיות וכמות הדם שהיתה על הזכוכיות האלה היתה גדולה בהרבה ממה שניתן לדמין. כריסטין האירה בפנסה לעבר החלונות במחסן, החלונות היו רחוקים,  ממרחק כזה לפנסים בקושי היתה השפעה, אבל היא הצליחה לראות שעל כולם היה תלוי שלט כולשהו, זהה, היה היה בצבע צהוב זוהר והיה כתוב עליו בשחור. אולם ממרחק כזה, באור קלוש כזה לא היה ניתן להבחין מה היה כתוב. כריסטין הסתובבה והביטה לעבר השוטרים."אוקיי אז ככה, שאחד או שניים מצוות המז"פ יכנסו לבפנים, אספו רק את הראיות מהדלת, ונסו להזיז כמה שפחות מהזכוכיות."היא אמרה "ושאר, חוץ מכם" אמרה בעודה מצביעה על קבוצה של שלושה שוטרים "אספו ראיות מסביב לבנין, מישהו היה צריך להכניס לשם את האשה שלנו ונראה לי שזה קצת מסובך לצאת מהדלת......בדקו טביעות עצבאות, סימני נעלים, כל דבר." האנשים התחילו ללכת וכריסטין התקדמה לעבר הקבוצה שנבחרה קודם, היא הביטה בעיניהם של כל אחד מהם. והתחילה לדבר "סימני הדם התחילו מהפינה השמאלית הרחוקה, אני חושבת שאת המקום הזה צריך לבדוק בצורה יסודית יותר" היא עצרה והרימה את כף ידה קלות, בכיון הדרך. היא ושלושת השוטרים הלכו יחד לעבר אותה הפינה. החלונות מסביב לבנין לאורך כל הדרך וגם באותה הפינה שרצו להגיע היו מכוסים בקורות עץ, אטומים לגמרי. כשהגיעו נעמדו כולם והביטו בציפיה לעבר כריסטין, כאילו היו רובוטים המחכים לפקודה. אף אחד מהם לא השתתף מימיו בחקירה כזאת, רוב עבודתם הסתכמה באסיפת טביעות אצבעות מחלונות ודלתות בבתים שנפרצו.או בדיקות משטרתיות רגילות בבתים של אנשים שמתו, רק כדי ליהות בטוחים, שאין מותם נגרם ממעשה פלילי. כריסטין נאחה קלות ואמרה "קודם איספו פה טביעות עצבאות ואז נפרוץ לפחות אחד מהחלונות האלה. אבל צריך לשבור בעדינות, כדי לאסוף ישר את כל החתיכות בלי ששום דבר יכנס פנימה." כריסטין עמדה שם במשך כמה דקות התבוננה בהם עושים את העבודה, היה עזרה מעט וברגע שהיתה משוכנעת שהכל יעשה כדרוש היא עזבה אותם, מצאה בין כל השוטרים את ג'ורג' רוברטס, אותו שוטר שעזר לה כשהכל התחיל, ולקחה אותו איתה אל בית החולים, בית החולים שבו מאושפזת אותה האישה, אותה האישה שהתחילה את הכל...

מריה...

זהו...