הברקה

איזה היצע יש לנו:

- לא מצביע למי שב"מרץ" ממציע תירוצים עבור הצד השני במו"מ.

- עכשיו כשל"יש עתיד" יש עבר, והקול (של עדי) נדם, באמת שאין סיבה להצביע להם!

- לאחר שנים בשלטון וגידול בפער בין עשירים לעניים נראה שהגיע הזמן להחליף את השם ל"ליכוד".

- "ישראל ביתנו" מזכירה לי את ילדותי במושב... הרבה אנשים שאפשר למצוא אצלם עבירות בנייה בתוך החצר.

- לא מצביע ל"כולנו" עד שכחלון משריין מקום לסופר שלומפר!!

- ה"עם איתנו" כי גם על כל שאר העם ש"ס לא שמה קצוץ, וגם אנחנו רוצים כיסא להרוויח ועוד לא תפסו אותנו על פלילים.

- חד"ש - כי באמת מר"צ לא נותנת את כל התירוצים עבור הצד השני, ובאמת אפשר להשקיע מעט יותר בהשמצות המדינה.

- רע"מ-תע"ל - שיחליטו כבר שהם כמו הליכוד רק בערבית - רוצים מדינה פלסטינית, מדינת כל אזרחיה במקביל ועושים בעיקר עבור ביתם!

- ש"ס באמת רוצה לחזור לממשלה כדי לתת תוקף לראשי התיבות "שוב סופרים" (כסף).

- יהדות התורה - אין דברים להגיד. כן, אבל.... הבחירה הזו היא של החסידות האשכנזית, כי באמת הבית היהודי לא קיצוני מספיק מבחינה דתית ולא מספק למספיק רבנים כספים והטבות.

- הבית היהודי באמת מרגיש כמו בית אשכנזי קלאסי, אומר שכולם שווים בעיניו אך נותן רק לילד האהוב את מרב תשומת הלב, וטוען שאינו גזעני אך לא שוכח לרדת על שכנו מתפוצה אחרת בסטיגמה מיושנת.

- המחנה הציוני - יש יותר מדי אנשים טובים במפלגת העבודה שמגיע להם לשבת בכנסת ואף בממשלה, אבל ציפי לבני?????? התנועה עבור כיסא יותר טוב.

לכל מפלגה יש את ההיסטוריה שלה של דברים רעים ודברים טובים, אך יש להסתכל על מה שעומד היום על הפרק.

1. המצב הביטחוני:

אנחנו שוב בימים של התגדות עממית ספונטנית כמו בשנים הראשונות של האינטיפדה הראשונה, אך מי באמת אחראי למניעת פיגועי התאבדות? לא ממשלת ישראל ולא משרד הביטחון אלא החיילים, השוטרים והמפקדים בשטח שעושים מלאכתם ישרה.

ממשלת הימין בראשות הליכוד הוכיחה כי היא יודעת לדבר על ביטחון אך לפעול רק בתגובה. לאפשר לצה"ל לעשות את עבודתו מחוץ לגבולות ישראל זה אכן חשוב, אך כל אדם עם שכל ישר יאשר פעולה מבצעית עם סיכון חיים נמוך כהפצצת מתקנים בסוריה. מדוע היה צורך בתקיפות ממנהרות כדי להניע את הממשלה לאשר פעולה נגדן למרות הידיעה שהן קיימות.

אינני מקבל את התירוץ כי היו הערכות אך לא מידע קונקרטי לאור המהירות שבה טופלו המנהרות ולאור הטכנולגיה הקיימת שאיפשר לבצע סריקות בצד הישראלי למציאתן.

איזו טכנולוגיה? בדקו את המאמר של The Marker

בתחום הביטחון אני סומך על הפלשתינאים כי ימשיכו בדפוס פעולתם כך שלא משנה מה שנציע להם יתקבל בסירוב.

2. המצב הכלכלי:

הימין הכלכלי שולט במדינת ישראל מאז בחירות 1996 ברציפות, כן גם ממשלת ברק הייתה ימנית מבחינה כלכלית היות שברק השתמש במפלגת העבודה כקרש קפיצה לראשות הממשלה ותו לא.

במהלך השנים האלו הופרטו מפעלים מונופוליסטים של המדינה או כפי שקרה בפועל, מונופולים של מדינת ישראל נמכרו בזול לבעלי הון כדי שהם יוכלו להרוויח יותר ושמדינה לא תצטרך להילחם בארגוני העובדים של המפעלים, וזאת מבלי להזכיר את מונופול הגז שקם תחת כהונת ממשלות הליכוד.

כמו כן שירותי המדינה המדינה כגון חינוך, רווחה ובריאות עוברים תהליכי הפרטה ומועברים במכרזים בעלי תנאים לא הגיוניים לידיים פרטיות ועמותות אשר האפשרות היחידה המאפשרת עמידה בתנאי המכרז היא ע"י פגיעה בעובדים המבצעים בפועל באמצעות העסקה זמנית בשכר נמוך מתחת לשכר מינימום ע"י הגבלת שעות העבודה לאדם כך שהעובד אינו מגיע למשרה מלאה.

שינוי האיזון בין מסים ישירים (כגון מס הכנסה) ומסים עקיפים (כגון מע"מ) השתנה ואף הועלתה הטענה כי זה מקדם את השיוויון בעם. בפועל הנטל מהמסים הישירים ששולמו בעיקר ע"י שכבות חזקות הועבר למסים העקיפים שכולנו משלמים. וכאשר פקידי האוצר חששו כי לא נעמוד ביעד הגירעון נשלחה היד לכיס השכבות החלשות ע"י הגדלת המע"מ, הגדלת מס הבלו, הגדלת המס על אלכוהול ועוד תוך קיצוץ בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות.

בתחום הנדל"ן הופרכו הבטחות רבות אך בפועל משרדי האוצר והשיכון פעלו לצמצום מלאי הדירות הציבוריות והגבלת הזכאות אליהן. לאחרונה אף פורסם על מכירת החיסול שמנהל שר השיכון אורי אוריאל ללא מכרזים עבור מקורבים ותומכים פוטנציאלים מתוך מלאי הדיור הציבורי. 

התנהלות בנק ישראל תרמה רבות לבועת הנדל"ן המתפתחת ע"י הקטנת הריבית שבפועל איפשרה לקבלנים לחלוב יותר מציבור לוקחי המשכנתאות. אך עיקר החליבה התבצע ע"י המדינה באמצעות המנהל למקרקעי ישראל אשר הגדיל את מחירי הקרקע לבניה במכרזים ודחף משמעותית את המחירים מעלה.

בשוק השכירות הוזלת היד של הממשלה נותרה כפי שהייתה בטענת "תחרות השוק החופשי" אשר אפשרה הקפצת מחירים עבור אלו אשר ידם קצרה מרכישת דירה ע"י אלו שרכשו (או ירשו) דירה להשקעה ורצו להגדיל את התשואה כדי לעמוד ביעד דימיוני של 7.5-10 אחוזים לשנה ע"פ השווי המנופח הנוכחי של הנכס ע"פ שמאים המשקללים ללא אחריות את המחירים.

בשוק התחבורה ניתן לומר מספר מילים טובות על הפרוייקטים שבוצעו במהלך השנים האחרונות אך קשה לעשות זאת ללא להזכיר כי מרבית הפרוייקטים תוכננו עוד בראשית שנות ה-90 והביצוע בפועל היה קלוקל (ראו לדוגמא את מחלף בני דרור). אינני מאשים את המדינה בביצוע הכושל אלא בחוסר הבקרה על הביצוע הכושל.

לעומת זאת, השתוללות היבואנים בקביעת מחירי הרכבים נותרה ללא מענה כבר מס' עשורים בעוד תוכניות להורדת רכבים ישנים מהכביש נותרו ללא תקצוב על אף שהפעלתן הכניסה למדינה יותר כסף בעקיפין לעומת ההוצאה בפועל.

לשם דוגמא, המדינה מעוניינת לקדם רכבים ירוקים הייברידים כגון פריוס. המחיר ההתחלתי של הפריוס עומד על כ-150 אלף ש"ח (כ-32 אלף יורו בשער של 4.66 ש"ח ליורו)  עם 30% מס יבוא פלוס מע"מ ככפל מס, בעוד המחיר ההתחלתי בעולם עומד על כ-132 אלף ש"ח בלבד (מ-28.3 אלף יורו). לעומתה הטויוטה יאריס אשר לה מחיר התחלתי בעולם עומד על החל מכ-63 אלף ש"ח (כ-13.5 אלף יורו) אשר מתומחרת בארץ בכ-90 אלף ש"ח (כ-19.3 אלף יורו) עם מיסוי של 83% פלוס מע"מ ככפל מס.

3.בתחום החינוך

 הופרכו שלל הבטחות ללא כיסוי תוך דחיפת רפורמות ללא תכנון יסודי אשר שונו תוך כדי השנה על מנת להתאים למצב ולתלונות אשר עלו מהשטח תוך יצירת בלבול במערכת.

אני יכול להמשיך עוד הרבה, אך האם באמת יש צורך להראות כי יש מקום לשינוי בתפיסה הכלכלית, החברתית והחינוכית?

בזמן האחרון צפיתי בכתבות וקראתי מאמרים הקוראים להימנע מלהצביע או לשים פתק, ומצאתי עצמי שואל מי הם אותם אנשים אשר ישמעו לקריאה זו? מדוע עלינו להימנע מהצבעה? מה זה יתרום לנו אישית?

והתשובות הן אלו:

1. יש קבוצות מיעוט שיש להם אינטרס מובהק להגדיל את כוחן על ידי הקטנת כוחו של הרוב וכך למקסם את הכוח היחסי של ההצבעה שלהן. אינני מפנה אצבעות, אך זוהי אפשרות סבירה שיש לבדוק אותה.

2. אנשים מיואשים אשר חשים כי שום דבר לא משתנה, השחקנים אותם שחקנים ואין סיכוי להוריד מהשלטון את הליכוד ולשנות את המצב הקיים.

3. אנשים שאיבדו את אמונם במערכת הדמוקרטית לאור פרשות עבר.

הקבוצה הראשונה משתמשת בכלי הדמוקרטיה כנגדה ואני מאמין שיש בכך משום הסתה כנגד מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. אני מאמין שלכל אזרח החובה האזרחית שלו היא להשתתף בפוליטיקה, כאשר הבסיס להשתתפות זו היא הצבעה בבחירות, עד השתתפות פעילה כגון התמודדות לתפקיד ציבורי ו/או יציאה להפגין על נושא שקרוב לליבו.

הקבוצה השנייה החליטה שהיא טומנת את ראשה בחול, אחרת איך ניתן להסביר שעם ההתחדשות הרבה הן בימין והן בשמאל היא מסרבת לראות אור בקצה המנהרה?

איזו התחדשות?

דוגמאות:

1. הבית היהודי אשר בחרו בנפתלי בנט שיובילם.

2. מפלגת העבודה אשר עומדת מאוחדת מאחוריי יו"ר המובילה לראשונה קמפיין בחירות על בסיס כלכלי.

לקבוצה השלישית כל מה שנותר זה לשאול, מה אתם מעדיפים: דיקטטורה? טוטליטריזם? תיאוקרטיה? מונרכיה? דיארכיה? אוליגרכיה? או פשוט אנרכיה?

דמוקרטיה איננה שיטה מושלמת, אך היא עדיפה על פני השיטות האחרות, ואכן יש מקום גם לשיפור בדמוקרטיה הישראלית אך להגיד "נמאס לי, לא משחק יותר במשחק הזה" זו אינה דרך לגיטימית.

אריק איינשטיין הביע זאת נפלא בשירו "לטפטף טיפה":

בשבוע האחרון נכחתי בשני מפגשים של מפלגת העבודה, הראשון היה ועידת המפלגה אשר תיארתי במאמר הקודם, והשני מועצת מחוז המושבים.

בשני המפגשים הללו הרגשתי שאני נקלע למאבק מעמדות פנימי במפלגה אשר טבעו צפוי לאור השינוי והתחדשות השורות בקרב מתפקדי העבודה ונבחריה ברמות השונות, החל מיו"ר המפלגה עד לצירי המפלגה השונים.

המעמדות השונים כוללים שתי קבוצות כלליות המאמינות במצע המפלגה אך נמצאות בחיכוך הנובע מתוך תכונות אשר התיאור ההולם היחיד הוא "אנושיות".

הקבוצה הראשונה היא ה"ותיקים":

תיאור הקבוצה:

קבוצה המורכבת בעיקר בפעילי מפלגה אשר להם שנות ותק רבות מספור, ואם נחבר את סך השנים נגיע כמעט לגילו של כבוד הנשיא שמעון פרס, כלומר מס' אלפי שנים. הקבוצה מתקשה ולעתים מתנגדת לשינוי במפלגה ומביעה תסכול הנובע אובדן כוח השפעה ותחושת הזנחה ו/או הפקרה מצד הנהגת המפלגה במהלך תהליך ההתחדשות.

טענותיה העיקריות:

1. לא מתייעצים בי מספיק.
2. דוחקים אותי ממוסדות המפלגה כגון הועידה על ידי הכנסתם של צירים מקרב תומכי יו"ר המפלגה.
3. (בקרב מחוזות הקיבוצים, מושבים, ערבים ודרוזים) הקטנת הייצוג ברשימה עקב שינוי הבטחת ייצוג בתקנון הפריימריז פוגע בי.

נק' בעדה:

1. דמות זו היוותה את גרעין המפלגה במשך שנים רבות ולה שנות ניסיון רבות בפעילות המפלגה.
2. דבקות ומסירות בצדקת דרכה של מפלגת העבודה.
3. עשייה ציבורית ופרטית מוכחת לאורך מספר רב של שנים.

נק' כנגדה:

1. בניסיון לשמר את כוחה במפלגה ממהרת להוקיע את השינויים ואת יריביה, לעיתים ללא בחינה לעומק הסוגיה.
   דוגמא: בפגישת מחוז המושבים עלתה התואנה כי כוח ההשפעה של ההתיישבות (מחוז המושבים ומחוז הקיבוצים) ירד כתוצאה מהצירופים למרות שמתוך ה-656 המומלצים (רשימה) כולל את הצירופים מתוקף תפקידם, 114 איש מגיעים מההתיישבות, שהעלו לנו את הייצוג בכאחוז.
2. פסילת מועמדים לפריימריז עוד בטרם הקשיבו למשנתם או שפטו את כנותם, וזאת רק על בסיס טענות כגון "טרמפיסטים" או "מי הם בכלל".
3. טענת הניסיון לעיתים נתפסת כנגדם לאור "הצלחת" מפלגת העבודה לשמר את כוחה בציבור תוך כניסה לכל ממשלה בשם התהליך המדיני וכשלון לקדם נושאים שבמצע המפלגה.

הקבוצה השניה היא ה"חדשים":

תיאור הקבוצה:

כל מי שאינו שייך לותיקים, תיאור משעשע בהתחשב בזה שיכולים להיות בקבוצה אנשים שגם מעל עשור במפלגה.

קבוצה זו מהווה את גרעין ההתחדשות של המפלגה ועל אף שאין עדיין ראיות חותכות לעניין, אני מקווה שהם שאין הם רק אנשי ה"כן" של אדיולוגיית הסוציאל דמוקרט שמובלת על ידי שלי יחימוביץ', ועד כה, הכירותי עם חברי הקבוצה הזו תומכות בסברה שהם חושבים עצמאים וחדורי מוטיבציה להוביל את השינוי.

למען הסר ספק, אני כנראה משוייך לקבוצה זו.

טענותיה העיקריות:

1. מפלגת העבודה איבדה את דרכה ותוך כדי גם את אמון הציבור בה.
2. יש להוביל לשינוי תוך מתן דגש לנושא החברתי כלכלי, שהרי זהו ההבדל המשמעותי בין הליכוד, קדימה והעבודה.

נק' בעדה:

1. קבוצה צעירה חדורת מוטיבציה, אני מגדיר אותה כצעירה כי גם חבריה המבוגרים אשר פגשתי עד כה צעירים בנפשם.
2. בעלת אג'נדה חברתית מוגדרת.

נק' כנגדה (דברים ששמעתי מהקבוצה הותיקה):

1. חסרת ניסיון ועשייה ציבורית (כך זה נראה כאשר מתעלמים ממבוגרי הקבוצה ומתמקדים בצעיריה).
2. עושיי דבריה של שלי יחימוביץ' ללא שיקול דעת.
3. חסרי נימוס.
4. חסרי כבוד.

כך נראים הדברים מהיכן שנק' מבטי כיום, ולשמחתי, מלחמת המעמדות הללו מתנהלת ברמת ויכוחים ודיון (אפילו שיש הרמות קול ע"י שתי הקבוצות) במוסדות המפלגה והחלטות המפלגה מובאות להצבעה כאשר לכל צד יש את ההזדמנות לומר את דברו.

קבוצות אלו מאזנות זו את זו, ועצם הדיון הנוגע לשתיהן בריא למפלגה ולחברה הישראלית בפרט.