אני כל כך עייפה.
מהכל.מהעובדה, שאף אחד לא רואה בי את זה.
שאין לי כבר כח,לציונים.לטורנירים.לשום דבר.
והכי פחות -גם זה בקושי- לאימונים.
לפעמים,או אפילו הרבה יותר מידי פעמים, אני נזכרת בקיץ.
ביום האחרון.חיבקתי 45 חברים,שאם הם ימשיכו איתי בתנועה-
אנחנו ניהיה גם עד הגרעין.עד הצבא.
זה אולי החודש הכי מדהים שהיה בכל החיים הקצרים שלי.תכפילו, 12*13 זה יוצא 156.
156 חודשים, מתוכם 1 שלם היה כולו מדהים.
לפעמים בכיתי, בתוך תוכי.
לרוב צעקתי, רצתי, בלי סיבה...בלי לדעת למה.הייתי כל כך שמחה ומאושרת, שאני יוצאת מהשגרה.
ודבר שלמדתי, שתמיד ישאר איתי:אף אחד לא מושלם.אפילו אלה שאני מעריצה,
הם גם, יש להם חסרונות.
שלא משנה לאן אלך, אצטרך להתמודד, אני לא כמוהה.וגם לא איהיה כמוהה בגיל 18.
לא יהיו את הלחיים היפות שלה, ואת הקול המדהים ואת המיומנות שיש לה, בלהשיג את מה שהיא רוצה.
ואת המיסתוריות הזו-מה עומד מאחורי השמחה?לפעמים החיוך נעלם, כמו לכל אדם.
אם מסתכלים לתוך העיניים מבינים שזו לא עוד פרינססה שבאה לעולם, מתכננת להבריז
צבא ולא לעשות דברים טובים לאף אחד חוץ מלעצמה.
אף פעם לא הכרתי אותה.וגם כנראה לא אכיר.כלומר, שאכיר באמת.
אני זוכרת שפעם אחד היא הופיעה באיזה שהוא חלום שלי, במחנה, בטור דמות ראשית, אבל היא לא דיברה.
היא פשוט...שטקה.זה מין סגנון.
מי שכן דיברו, זה חברות שלי.ויש גם עוד מישהי, כמובן.שאם היא לא הייתה שמה
לב להתעצבנות המטורפת שהייתה לי (שייאווואו!כמה אני חופרת!) לא הייתי בכלל...
הייתי ממשיכה הלאה, בשאלה שאני יודעת שלא קיימת לה תשובה.
"למה אני לא איהיה אף פעם דומה לה?"
וזה כל כך קשה לחיות עם משהו שלא קיים.כמו תשובה, במקרה שלי, לפעמים להיות סקרנית
זה רק חסרון אחד גדול.
ואני כל כך כל כך כל כך מתה עלייה.האופטימיות, העיניים החומות המבריקות, האנרגיות,
השמחה שבה...וממנה לא היה לי פחד בכלל.להפך.
אני חייבת ללכת.
עכשיו אני יכולה להמשיך הלאה.עוד פוסט.
Thnks Fr Th Mmrs.
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
