זה פשוט משגע לי את השכל.
אתמול שאלתי את אמא שלי את מה שהיה כתוב לי בארכיונים, כאילו שזה לא מספיק:היא לא הפסיקה
לדבר על עצמה. והוספנו תת-פרק נוסף.
לא, בכלל לא מספיק. מיליון שאלות אבל עוד אנשים רוצים שאכתוב את כ-ל החיים שלהם.
אם אני בעצמי ממש לא נהנתי לכתוב על הטמטום של 12 שנים בפרק הראשון.
על המוצץ הראשון ופאקינג איך הרגשתי בחטיבה.
לא אכפת לי מזה, אוקיי?
תפסיקו לחשוב שאני לומדת
כדי לבזבז את הזמן שלי.
אחר כך גם באים ועושים סקר של הילדים שהכי לא אוהבים לבוא לבית הספר, ושואלים למה.
מי רוצה לקום בבוקר בשבע וחצי כדי ללכת למוסד שבו יושבים כמעט 40 תלמידים, ללא סבלנות,
עייפים, כדאי לקבל לוחות מבחנים ושיעורי בית?
זה לא מספיק, נכון? מכריחים אותי ללכת ללמוד על סקונדות וסקסטות עם מורה רוסייה ופסנתר שאסור לגעת בו.
לא אכפת לי מהעיקרון של עבודת השורשים (חוץ מ100...) כי זה בכלל לא עוזר לבגרות.
זה לא יעיל, כמו אומנות או ספורט, או אפילו אוריינות מדעים מקצועות כיפיים (ומיותרים) אבל עדיין מחשיבים את זה בתעודה.
המחשבה על זה שאח שלי באה ומבקש ממני ומתחנן אליי לראיין אותו כי יש לו חיים "עשירים ומגוונים",
ועל זה שאמא שלי מדברת בטור אבא שלי כדאי שהפרק של אבא יצא בסדר כי הוא בחו"ל,
ושאני גם אצטרך לתרגם את כל מה שהיא אומרת אחר כך מדברת בעברית ומתווכחת איתי על איזו מילה להכניס
ממש אבל ממש מרגיזה אותי.
שלא יפתיע אף אחד שאוציא לא יותר מ-50 בעבודה הזו.
אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט, וזהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
