פאק.
דווקא האנשים האלה... הם לא אמורים לדעת כלום על החיים שלי.
אני רואה אותם אולי פעם בשבוע -מקסימום- אבל אני לא אמורה להוסיף להם
לעומס, מספיק כבר עם השעה וחצי הזו.
יש לי הרגשה שמשהו הולך להתעורר אצלי.
איזה שהוא רעיון, משהו.
אני לא יודעת איך, אבל האצבעות שלי פשוט מתקתקות.כאילו שלא עשיתי את זה פעם, עכשיו באמת שבשיא המהירות.
אני רוצה לחזור לכתוב.
להרגיש איך הכל נשטף,
עובר בין האצבעות שלי למחשב, או לדף. בלי שישפטו אותי. שאני אוכל להראות לאנשים.
לא, אני לא רוצה להיות סופרת או במאית או משהו אבל פשוט..
זה פשוט צורך.
צורך לכתוב.כמו פעם.
אבל חופשי, כמו כתיבה אוטומטית.
ולפרסם פוסטים עם משמעות,
לא סתם פוסט תמונות.
התמונה לקוחה מכאן.
XxXxXxXxXxXxXxXxXxXx
נעמי:בואו נלך לבית של איתמר,( ילד סיני עם קול של בת,) נעשה לו מתיחה נצלצל לו בפעמון ואז נברח?
כולם:חח...למה לא. מוקה צלמי את זה.
מגיעים לבית של איתמר.
נעמי מצלצלת באינטרקום.היא אמורה לצלצל ולברוח.
נעמי:"הפתעה!"
האבא:"מי זה?"
תמי:"מפגרת היית אמורה למתוח אותו!!!!"
האבא:"מה אתן רוצות?" נעמי:"אנחנו ידידות של איתמר... דקל ותמי כל אלה שתמיד ביחד..."
האבא:"אהה.איתמר לא בבית."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
