Let It Be.

וזה-הולך להיות קטע שכזה, אני חייבת לכתוב.

זה הולך, מתרחב, גדל, נעלם, ההרגשה נמצאת שם בלי שאני כמעט אבחין בה.

מחשבה אחד קופצת, גוררת את המחשבה השנייה,

ואז זה מעלה תמונה- תמונה שלך.

תמונה שלך מחייך, מתבדח, אומר דברים בציניות.
הרגשה שאתה מחבק אותי, בזרועתך השריריות, ואני מרגישה קטנה וחלשה, אבל מוגנת.

כי זה רק אני בת בקבוצה הזו, ואני זוכרת יפה את המשפט,
"מה ולי לא מגיע חיבוק?", כל כך שימח אותי.

העיניים הקטנות שלך, הקול שמידי שבוע הולך ונהיה נמוך יותר וגברי יותר...
איך שאתה עושה בלגן ומרמה במשחקים. ואיך שכיף כשאתה לידי.

אולי? אני רואה אותך פעם בשבוע,
ואנחנו גרים בשתי ערים שכנות.

איך שלא יהיה- זה התגלה, אני אוהבת אותך, ילד.

ולא, אתם לא מכירים אותו.

זה לא נינו.