היום בבוקר בביקור אצלי בלוקר דיברתי עם שיר,
קוראת קבועה בבלוג. כנראה.
אז סגרתי, פתחתי, והנה חזרתי.
הניסיון הזה במשך כשבועיים היה כדי להוכיח לעצמי שבכל הכנות,
למישהו לא באמת אכפת מה אני כותבת פה.
וזה מה שאני כל כך אוהבת- מי שם עליי? תכלס?
רגשות ומחשבות של ילדה בת 13 לא אמורים לעניין מישהו במיוחד.
עד לפני שש שנים כולם עד כיתה ח' היו מכורים לטיפו ולאייסיקיו, עכשיו זה השתנה,
לכולם יש בלוג ותמיד מצפים לתגובות מהאנשים שעוברים ורואים את הפוסטים.
בין כל הדברים והבלגנוס, נהייתי יותר שקטה ורגועה עם עצמי.
אני יודעת מה הסיבה. זה לא בגלל סידרתי פלוס ומינוס את החדר שלי.
הבנתי שיש 2 אנשים כרגע שאני יכולה לסמוך עליהם, שרה ל. ודניאלה.
הבנתי שלכל בן אדם שאני מכירה יש שיר שמזכיר לי אותו. טוב, נו, כמעט.
הבנתי שיש אנשים עם פיצול אישיות קשה. ההוכחה- קבלות הורים עם המאמן. לרגע הוא מפחיד, לרגע הוא בסדר.
הבנצתי ששבוע בלי נוע"ם עובר כמו חודשיים.
והבנתי שאני צריכה לסיים את הפוסט החופר הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
