ואנחנו ישנים פה בשקט, ואוכלים כאן בשקט, ובתי הקלונוע בטוחים ואפשר לצאת לרחובות.
בזכות אותם אנשים צעירים העומדים על הגבול ומבטיחים לנו בטחון, (רובינו).
מדינת ישראל הוקמה אחר טרגדיה, ובמלחמות רבות מתו צעירים רבים שבקושי הספיקו
לעשות משהו בחייהם.
כל כך הרבה משפחות שכולות... כל כך הרבה אנשים עצובים... כל כך הרבה סיפורים... ובעצם יש לנו כאן
60 שנים בלבד.
הארץ הזאת חייה על תנאי. בין אוייבים, בין אנשים מרושעים ומסתוריים, בין עדות שונות ותרבויות שונות.
זו ארץ מסוכנת. אבל אזרחיה (רובם) בטוחים, בזכות אותם אנשים שהרגע סיימו תיכון.
ונזכור את כולם.
לעזעזל, איך אנחנו יכולים להיות עצובים כל כך ברגע אחד וברגע אחר הכי שמחים שבעולם על המספר העגול הזה, 60?