Let It Be.

היום בבוקר בביקור אצלי בלוקר דיברתי עם שיר,
קוראת קבועה בבלוג. כנראה.

אז סגרתי, פתחתי, והנה חזרתי.
הניסיון הזה במשך כשבועיים היה כדי להוכיח לעצמי שבכל הכנות,
למישהו לא באמת אכפת מה אני כותבת פה.

וזה מה שאני כל כך אוהבת- מי שם עליי? תכלס?
רגשות ומחשבות של ילדה בת 13 לא אמורים לעניין מישהו במיוחד.

עד לפני שש שנים כולם עד כיתה ח' היו מכורים לטיפו ולאייסיקיו, עכשיו זה השתנה,

לכולם יש בלוג ותמיד מצפים לתגובות מהאנשים שעוברים ורואים את הפוסטים.

בין כל הדברים והבלגנוס, נהייתי יותר שקטה ורגועה עם עצמי.
אני יודעת מה הסיבה. זה לא בגלל סידרתי פלוס ומינוס את החדר שלי.

הבנתי שיש 2 אנשים כרגע שאני יכולה לסמוך עליהם, שרה ל. ודניאלה.

הבנתי שלכל בן אדם שאני מכירה יש שיר שמזכיר לי אותו. טוב, נו, כמעט.
הבנתי שיש אנשים עם פיצול אישיות קשה. ההוכחה- קבלות הורים עם המאמן. לרגע הוא מפחיד, לרגע הוא בסדר.

הבנצתי ששבוע בלי נוע"ם עובר כמו חודשיים.
והבנתי שאני צריכה לסיים את הפוסט החופר הזה.

סיימתי את שורשים.

סיימתי פרק מהחיים שרציתי לגמור.

סיימתי את הקטע הזה שלי.

חופשייה לחשוב ולעשות את מה שבא לי.

לקחתי שיר עצוב. ועשיתי את מה שהחיפושיות המליצו לי.

"Take a sad song and make it better"

אז כן בעיקרון אסור לי להיות על האינטרנט.

אבל זה קצר.

ממש ממש קצר.

פשוט נמאסלימהקטעהזה לעזעזל.

נמאס לי לציית. לאנשים. בכלל. לדרישות שלהם. להקשיב, לשתוק, לדבר, להגיד, לסדר, לכתוב,

מה שאני צריכה וחייבת לעשות.

להגביל את עצמי בשביל אחרים. להזניח את מה שאני חייבת לעשות לטובת מישהו אחר.

טוב, היום די נשברתי מהקטע של המגמה, בכלל לא שמים לב שאני שם, לא מודעים לי כלום,

ובריבוע.

הייתי מעוצבנת. על כולם. כל העולם אשתו וילדיו.

"אבל אמרו ביום שישי" פאקינג אני חפרתי כל החודש על השבתון הארצי וכולם (זה כולל את המאמן) ידעו שלא אבוא.

ולא היה רשום בשום דף. והנה הגיע יום שני ויש משחק.

רציתי לשרוף אחד אחד (שזה נראה לי די כיף) ולרגע הייתי כזאת. שלא שמים לב שאני לא באימון במגמה, או משהו. תכלס, רוצים ממני המון. הכל. אני מרגישה לפעמים שמנצלים אותי במגמה כי אני אוהבת לעזור ואני צייתנית,

כי אני מקשיבה ובדרך כלל לא מגיבה.

לא רציתי לרמות את אמא שלי בגלל שהיא אסרה עליי ללכת למשחק.

בהפסקה הלכתי להרגיע את עצמי במקום להתנפל אל מישהו. או לספר למישהו איך אני מרגישה,

כי זה רק ידאיג אותו. ואני לא אוהבת שחושבים שאני לא בסדר.

 ישבתי המגרש אטלתיקה בחלק השקט שלו. שיכנאתי את עצמי שיהיה בסדר. שזה לטובה.

וכך זה באמת היה (: במקום להיות במשחק שאני יודעת שלא אשתתף בו, המשכתי את עבודת השורשים

והלכתי לאימון של ואוניקיות. היה נחמד, הן כמעט ולא דיברו. "במקום להתאמן על משהו שבחיים לא תשתמשו בו-תתאמנו על משהו שאתם צריכים, בזמן הזה"

משפט ששחורי אמר. וזה ממש שימח אותי, כי אני אזכור את זה.

שבתון ארצי!@#&^%^%&^$111

חצי שנה חיכיתי לזה!לא חשבתי שזה יהיה כל כך כל כך כיף..

לא האמנתי שפתאום נהיה על מזרונים זרוקים באמצע מסדרון החדרים,

בנות שגרות ברעננה, חיפה, אילת מטולה וירושליים ביחד.

זה היה ממש שונה. לא כמו כל שבת- קמה ומשלימה עבודות בית ספר.

וכן, ראיתי את החברות שלי מכל הארץ, ואת שרי (שהיא כזו חמודה!) ואת הבנים מאמירים D:

-

בסוף השבתון..:

דניאלה (המדריכה):"את מכירה את עמיאל?" אני:"כן הוא כזה חמוד!"

דניאלה:"את מאוהבת בו?"

אני:"הייתי דלוקה עליו כל המחנה"

דניאלה:"איך אפשר שלא הוא ממש מתוק!"

בבוקר, אחרי התפילה:

מירב:"היי שני התעוררה!" (והיא בכלל לא בחדר, חשבתי שהיא כן)

-מתחילה לצרוח-:"בו בו בו בוקר טוב בו בו בו בוקר טוב!!!!"

מירב:"מטומטמת היא לא בחדר בכלל. אני ארד עלייך כל החיים בגלל זה"