עכשיו שאני מסתכלת,

יש דברים כל כך יפים בעולם הזה.

וגם אם נמות,

הכל ימשיך להתקיים.

את הבוקר התחלתי כשחלון חדרי פתוח,

ויונים מצייצות לי.

הלכתי לי לשירותים ופתאום אני שומעת את צלצול הפלאפון שלי,

קיבלתי הודעה משם חסוי.

בהודעה היה רשום שיהיה לי את הבוקר הכי נפלא שיכול להיות,

ושאני לא אפסיק לחיך, כי הוא אוהב שאני מחיכת. זה גורם לו לאושר.

כנראה שזה מישו שרואה אותי בבית הספר, או איזה חברה טובה שרצתה שיהיה לי יום טוב הייום.

נסעתי לי לבית הספר,

ובאיחור נכנסתי לכיתה,

ומסתבר שהמורה לא באה עדיין.

זה כבר שימח אותי..

אבל מה עוד שימח אותי?

כשכולם באו להגיד לי שלום, לתת נשיקה וחיבוק, ואולי לזרוק איזה משפט של בוקר טוב.

הרגשתי געגוע חזק לכל האנשים סביבי.

אחרי שאמרתי לכולם בוקר טוב, הנחתי את התיק במקומי והתיישבתי בשביל

להתכונן למבחן בהיסטוריה שהיה בשיעור הרביעי.

כולם בכיתה היו רועשים, צחקו ושמחו לראות את כולם אחרי שבועיים וחצי שלא ראו.

אני מסתכלת מסביבי, וקוראת לחברתי הטובה שתבוא לעזור לי להתכונן למבחן.

היא באה, אבל לא למדנו..

סתם דיברנו על היציאות לעיר בחופש שהיו, ועל כל מני שטויות שעסקנו בהם בחופש פסח.

תוך כדי השיחה,

התאספו מסביבי עוד ועוד אנשים, ובדיוק כששמתי לב שיש מסביבי אנשים,

המורה באה.

כולם התפזרו, והמורה פונה אלי במשפט מפתח שכזה:

אוי, התגעגעתי אליך חמודה, התגעגעתי להפרעות שלך באמצע השיעור ולצעקות שלך בהפסקה.

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי באותו הרגע,

ולבסוף מצאתי את עצמי אומרת שגמני התגעגעתי אליה, אל המורה שאני הכי שונאת בעולם- דורית.

בזמן שהיה את הצלצול מעבר לשעה השניה, ביקשתי מהמורה לצאת לשירותים.

כשהגעתי לשירותים, ישר הלכתי להסתכל במראה ולראות מה לא בסדר איתי היום,

ותוך כדי שאני מסתכלת, אני לא רואה אותי.

אני רואה מישהי אחרת,

היא לא הייתה ניראת כמוני.

היא הייתה נראת אחרת, משונה. לא אני.

יותר יפה, יותר רזה, עם עיניים כחולות ואף סולד יפייפה, היה לה שיער בלונדיני חלק,

וגופה היה רזה ומעוצב בדיוק לשמלה שכל חיי רציתי ללבוש.

היא הייתה פשוט יפה. אותה אישה, הייתה ניראת לי מוכרת. אבל לא ידעתי מאיפה.

לא ידעתי מה קורה שם,

לא ידעתי מה קרה לי באותו הלילה שנהפך המראה שלי.

שטפתי פנים, והסתכלתי שוב במראה,

אך המראה שלי לא השתנה,

נשארתי אותה אחת, יפיפייה.

ירדתי לכיתה,

ואז ירד לי האסימון,

שהתחלפתי עם מישהי במראה במקרה.

במשחק ששיחקתי אמש.

ומה עוד הבנתי?

הבנתי שההודעות שנשלחו בבוקר, לא היו לי. אלא לה.

הבנתי גם, שכל החברים שבאו והתאספו מסביבי, לא היו בשבילי, אלא בשבילה.

הבנתי שכל החברים שבאו להגיד שלום בבוקר, לא היו לי, אלא לה.

הבנתי גם שהיופי הוא הקובע,

שהיופי הוא מתנה משמיים.

שעם היופי, יבואו החברים,

תבוא ההצלחה.

לא משנה מה תגידו,

תמיד מראה הקליפה יהיה לכם קודם חשוב,

ואז האופי.

הרי לא תתחילו ברחוב עם מישהו שהוא לא חתיך, נכון?