החיים........כמו שהם.

תמיד שחר היתה עושה מה שמבקשים,

לא בקטע של 'כיבוד הורים'. דווקא היא היתה קצת מפונקת..

אלא, שהיא עמדה בקיטריונים של הנחת והגאווה.

היתה תלמידה חרוצה, תמיד.

היתה ילדה טובה ותמימה, תמיד.

היתה חמודה, חייכנית, כובשת את כל החברים של ההורים, תמיד.

וזה לא שנשבר לה להיות הילדה המושלמת בקטע הזה-

ולכן הדברים התחילו להשתנות..ממש לא..

זה פשוט, שהסביבה שהיא היתה בה, אפילו החברות בבי"ס,

הכל הכל הכל- פשוט הוריד אותה.

אבל מבחוץ? מבחוץ היה נראה כאילו הכל כרגיל..

בלימודים נשארה מצטיינת, מאילו עם התעודה המשעממת..

וזו הנחת הכי גדולה להורים:

"שחר קיבלה תעודת הצטיינות בספורט"

"שחר קיבלה מכתב הוקרה מהמורה לנביא על העבודה שהגישה"

אחח.. איזו שמחה ממש.

אבל לא ידעו,

שבינתיים, הנשמה של המצטיינת שלהם, נאכלת לאט לאט.

נאכלת מכל כיוון.

לא ידעו ולא הרגישו, או שהרגישו ולא היו בטוחים, או שהיו בטוחים ולא ידעו מה לעשות.

את מחשבות ההורים שחר לא יודעת ולא תדע גם..

זה משהו שהיום, הם כבר לא מדברים.

לא מדברים על העבר.

ואם מישהו מזכיר לה את זה, הוא מקבל מבט מלא בזעם.

יש דברים שלא מזכירים.

 כן..

אז כמו שכבר הזכרנו,

הנשמה של שחר מתחילה להיאכל לאט לאט.

מזתומרת 'להיאכל'?!

זאת אומרת, שהיא מאבדת את התמימות שלה.

מאבדת את הילדות שלה לאט לאט.

ושלא תחשבו שהיא נערה- אישה.

היא ילדה.

היא בכיתה ח'.

אבל ככה זה, הדברים שהיא רואה מחלחלים לתוכה.

בין אם היא רוצה את זה ובין אם לאו.

היא התחילה להסתובב עם אנשים שהם לא כ"כ טובים בשבילה.

וזה לא שזה חבר'ה לא איכותיים,

פשוט, שונים יותר מדי ממנה.

היא לא חשבה שזה יפריע לה שהיא תהיה עם חבר'ה שהם לא דתיים,

סך הכל, "חילונים הם גם יהודים".

וזה לא שהם לא,... הם כן.

והם אנשים תותחיים, עם מידות טובות וחייכנים והכל.

אבל, הם שונים יותר מדי מדעתה לגבי הדרך הטובה והנכונה לחיים.

"מדעתה"? למה שהיה פעם דעתה.

עכשיו היא משתדלת לא לחשוב על זה..

למה לה עכשיו להיכנס לסיפור הזה?

להוכיח את עצמה?

לא לא.. היא תמשיך בחיים בשקר האלה, זה יותר נוח.

וכעבור זמן מה, היא אפילו לא ראתה שזה שקר.

היא נכנסה למערבולת הזו,

מערבולת של שקרים, יצרים, תאוות, שפלות ועוד שקרים.

והיא נכנסת למערבולת הזו,

והיא לא שמה לב שהיא לא מצליחה להבחין בין רע וטוב כבר..

במיוחד כשהיא התחברה עם שני, חברה מהשכונה שלה..

היא לא היתה דתיה..

אבל שני, מעבר לזה שהיא לא היתה דתיה,

היא היתה הרבה דברים שגם 'לא דתיים' משתדלים לא להיות.

היה לה חבר, (ושוב- מדובר כיתה ח'..)

ונגיד את זה ככה, גדרי צניעות לא היו מנת חלקם של השניים.

ושני היתה מספרת לשחר, פרטי פרטים על דברים שקורים בינה ובין יותם (חבר שלה).

ודברים שהיו נראים לה עד עכשיו דברים שאין מצב שעושים

הפכו להיות-  דברים ששני כן עושה.. אבל לא אני (=שחר)..

וכן, בהתחלה היא היתה אומרת לשני כמה זה לא טוב ובלה בלה בלה..

ושיזהרו ושישמרו וש.. וש.. וש..

אבל איזה בנאדם אוהב שמוכיחים אותו? בד"כ אף אחד.

וכך גם שני, ושחר סתם הרגישה שהיא מציקה לה,

אז היא החליטה לשתוק.

ולא רק בגלל זה, גם בגלל התהליך שהנשמה שלה עברה..

הנשמה שלה עברה תהליך של השחתה!

דברים שהם "לא" הפכו להיות "כן".

אז למה שתעיר?? הרי זה "בסדר" מה שהיא עושה..

אז היא שתקה.

ורק שמעה. ושמעה. ושמעה.

וזה חודר. כל הדיבורים האלה.

זה חודר. בלי שנרגיש, בשקט בשקט.

ושחר כבר מרגישה שהנורמה זה לחיות ככה, בפריצות הזו, בחופשיות הזו, בחול הזה.

היא כבר לא רואה, לא רואה שהיא נכנסת לתוך מבוך שחור שהיציאה ממנו תהיה הדבר הכי קשה שהיא תעשה,לפחות בתקופה הזו..

היא לא יודעת לאיזו סערה היא מכניסה את עצמה.

והיא צועדת במסלול המפחיד הזה, צועדת עם בטחון עצמי מטומטם שכזה..

ממש תהליך הדרדרות ושבירה של הנשמה!

אם רק היתה יודעת.. אם רק היתה חושבת רגע לפני..

רגע לפני טבילת האש הזו.

ואת האמת, פיספסנו קצת את ההתחלה.

כל העניין של ההתחברות לחיים האלה, זה היה בשביל לברוח מהמציאות.

זה לא קלישאות יפות, זו אמת.

ע"י שהייה בעולם החומר והחול, בורחים מהמציאות.

ולמה שחר רצתה לברוח מהמציאות?

זה כי יש אנשים שהם לא חושבים לפני שהם פועלים.

ואנשים פגעו בה, אז היא רצתה לברוח מהם, ולהתחבר לעולם אחר, לעולם ש..

שעוד לא פגע בה.

אבל גם זה יגיע...

שחר ושני, צמד חמד, שחר היתה מתנחלת אצל שני..

כל יום אחרי הלימודים אחרי ששחר חזרה מהבי"ס הדתי שלה ושני חזרה מהבי"ס החילוני שלה, הן היו מתראות, בד"כ אצל שני, כי ככה שחר הרגישה יותר 'משוחררת'..

ואתם יודעים (או שלא..?) איך זה בנות? מה הכיפ שלהן? בגדים :]

שחר: "ממ תגידי שניני.."

שני: "מה?"

שחר: "נכון הג'ינס שקיבלת מבת דודה שלך...השחור..?"

שני:"כן???"

שחר: " הוא ממש יפה לך..סתם שתדעי.."

שני: "חח תודה! רוצה לראות איך הוא נראה עלייך?"

זה התפתח בדיוק בכיוון ששחר רצתה..

אז שחר זרקה לצד את החצאית ואת החולצות הילדותיות שלה

והתחילה להיכנס לעניינים..

..

פותחת את הארון של שני, שלא היה חסר בו שוווום דבר..

ומתחילה ללבוש את הבגדים שלה..למדוד להסתכל ולבדוק..

נעזרת בשני, שתתאים לה בדיוק ת'בגדים..

אבל, ברור שרק בבית, ואפילו אם היא רצתה לצאת למטבח היא כבר חזרה לבגדים שלה, של עצמה!

כי לא היה לה נעים שאפילו אמא של שני תיראה אותה ככה..

היה בה עוד שמץ של בושה, תמימות, צניעות אולי.

והיא היתה מודדת את החולצות הצמודות, את הגופיות ואת הג'ינסים, והיא אהבה.

אהבה מה שהיא רואה לנגד עיניה.

וואלה, ככה נראים החיים..

"מה אני צריכה ללבוש את כל הבגדים הילדותיים שלי?את החצאיות המכוערות?ככה מתלבשים! ככה דופקים הופעה!"

והיא התחילה לחשב כל פריט לבוש.. מהראשון ועד האחרון.

ומה עמד בראש סדר העדיפויות כמובן? שכולם יסתכלו עליה.

הכל מתערבב בראש.

כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.

מה אני רוצה מהעתיד שלי.

איפה אני רוצה להיות ומה לעשות.

יודעת שמה שחשוב עכשיו,

זה כמו שהחבר'ה אומרים-

להנות מהחיים!

"..הרי חיים פעם אחת.."

ואיך עושים את זה?

הולכים לפי.. מי אם לא? שני.

 והימים עוברים להם, ואין יותר מדי מה לספר. שחר נכנסה לשיגרה החדשה הזו ולא הרגישה.

זה היה החופש הגדול שבין ז' לח'. היה קיץ חם ומזמין.

שחר הדחיקה את כל הדברים העצובים, מה שגרם לה להתחיל להדרדר, הפגיעה מהסביבה בבית הספר.

היא לא התעסקה בזה, וגם החבר'ה שהיא יצאה איתם לא ידעו מה עובר עליה.

זה היה סוג של משחק מחבואים;

בבי"ס לא ידעו מה שחר עושה אחה"צ ובערבים, והחבר'ה לא ידעו מה עובר על שחר בבקרים.

הקיץ, הביא איתו את הבריכה.

שחר עשתה מנוי בבריכה, קרוב לביתה,

אומנם בריכה מעורבת, אבל לא היתה לה בכלל חלקיק מחשבה שזה לא בסדר.

וזה לאו דווקא באשמתה, היא לא רגילה לזה.

"הקיצונים לא הולכים לבריכה מעורבת, אני דתיה רגילה.."

תפיסה קצת הפוכה, כי ההלכה הפשוטה אומרת 'לא' חד וחלק לגבי זה,

אבל הסביבה שבה אנו חיים מסלפת את התורה ואת ההלכה למה שנוח לנו.

תמיד שחר היתה בבריכה בישוב שלה, למרות שזה מעורב. זה לא היה משהו חדש.

מה שהיה חדש, זה מי שהיא היתה. לא איפה שהיא היתה.

תמיד, שחר היתה מחפשת בגד ים יפה וצנוע, שיחסית מחסה פחות או יותר כמו שצריך, גם כשהיתה ילדה.

היום כבר תינוקת בת 3 הולכת עם איזה ביקיני של בראץ. בת 3.

וגם השנה, מתוך הרגל, מתוך בושה, כשהיא הלכה עם אמה לקנות בגד ים וקנתה דווקא משהו צנוע.

אבל תמיד היא פזלה לבגד ים של שני, ולא רק היא, גם כל הבנים.

הם לא מבינים בכלל איזה נזק הם עושים.

בלי קשר לדת, בלי קשר ליהדות. רק עם קשר לאהבה, לנישואין וגירושין.

הם לא קולטים שכל פעם שהם מסתכלים על בחורה ככה הם פשוט מרחיקים את האהבה מביתם,

אפילו אם הם לא נשואים עכשיו בכלל. אפילו אם הם לא חושבים על חתונה עכשיו.

גם אם הם בכלל נערים שובבים. גם אז, זה הורס.

והם לא מצליחים להבין למה.

ואי אפשר להאשים אותם שהם לא מצליחים להבין, כי כל המציאות שלנו היום היא מציאות מעוותת.

שבאמת לא פלא שהם לא מצליחים להבחין "מה לא בסדר?!".

בכל דבר בחיים..

ואח"כ כואבים שכל זוג שלישי בישראל מתגרש?

שיתחילו להבין מה זה אישה, מה זה גבר ומה זו אהבה, ואז נראה כולנו שיהיה יותר טוב.

היא ידעה שזה מגעיל להתלבש ככה שכולם רואים הכל ושום דבר לא נשאר אישי שלי.

היא ידעה, ובגלל זה לא הלכה ככה.

אבל לומר שהיא לא רצתה ללכת ככה? זה היא לא יכולה לומר.

היא רצתה. רצתה את התשומת לב ששני מקבלת, רצתה את המבטים, רצתה.

והרצון הזה, שנדבק בה, מכאיב.

כי היא יודעת שזה רצון מעוות! וזה מכניס לבילבול.

וואלה, אני כבר לא יודעת. לא יודעת מה טוב לי.

אני רוצה משהו אחד, יודעת משהו אחר.

מושגים כמו "יצר הרע" לא היו בלקסיקון של שחר, היא לא ידעה יותר מדי על חוכמתו וטכסיסיו.

והיא נפלה בפח הרבה פעמים איתו. כי לא היו לה את הכלים להתמודד איתו.

הוא חזק. הוא חכם.

הוא יודע בדיוק מתי לתקוף. ולכן אנחנו צריכים תמיד להיות מוכנים לתקיפה.

תמיד להיות עם החרב בשליפה. כי הוא כ"כ חזק, שלפעמים הוא גורם לנו לחשוב

שהוא היצר הטוב, שזה כן טוב שנעשה.

והוא כ"כ משכנע, דמגוג שכזה..

והוא אומר לנו בדיוק את המשפטים שמצליחים לשנות לנו את העקרונות.

כי אם הייתם שואלים את שחר "את רוצה את זה?" "זה מתאים לך?"

אין ספק שהתשובה שלה היתה "לא". אבל אח"כ יצר הרע היה שולח עוד משפט "בעצם, אני כבר לא יודעת"..

כי וואלה, כיפ לי, נחמד לי, באלי, מתחשק לי, נוח לי וכו' וכו'. לי.

וזה גם לא אשמתנו, העולם הזה ממלא אותנו בהבל הבלים שכזה.

מהדברים הקטנים, כמו השמות של החטיפים "ביסלי" "כיפלי".

מה מלמדים אותנו בזה? קודם תחשוב מה טובלך, ומה מספק אותך.

וזו מחשבה עקומה. לא עושים רק מה שנוח ומה שכיף,

ובלי קשר לתורה, באמת.

לעבוד זה כיף? לנקות את הבית זה כיף? לא.

אבל צריך לעשות גם את זה? כן.

אז מה הם מנסים לעשות למוח שלנו ש"כ מושפע.

ושחר רואה, ושחר שומעת, ובעיקר, שחר מרגישה.

וכן, בבית של שני היא גם מדדה את הבגד ים שלה,

וזו הרגשה כ"כ טובה. וכ"כ לא טובה.

כששאלו את החפץ חיים הקדוש: "רבנו, מהו 'אדם'?"

ענה להם: "אדם הוא מה שהוא רואה ומה שהוא שומע"

ובאמת זה מה שבנה אותה, הפעם לרעה. שחר קצת שיחררה את הרסן.

נמאס לה להיות הילדה שמייצגת את ה"אסור" ואת ה"לא".

וזה היה לה מאז שהיא ילדה. עד היום. תמיד. וזה שובר.

החברים נוסעים בשבת עם המשפחה לטייל, ומה שחר? שחר צריכה לשמור שבת. לשחר אסור. 

החברים נוסעים למסיבות, ומה שחר? שחר לא, לשחר אסור.

החברים יוצאים בשישי בערב לסרטבאולינג? ושחר מאד רוצה, אבל לא, אסור.

יש יומולדת לאחד החבר'ה, וזה במסעדה לא כשרה, וכולם טוחנים, ושחר? שחר שותה מים, וגם זה היא לא בטוחה אם מותר לה.

וזה מבאס, זה גורם לשחר להסתכל על התורה כקובץ 'איסורים' ו'לאוים'.

כל מה שהתורה הזאת רוצה לעשות לי זה לגרום לי להיות חסרת חיים,

כל היום לשבת בבית כשכולם בים, ובטיולים, ונוסעים לטיולי סקי בחו"ל.

כל מה שהתורה הזאת רוצה לעשות לי זה לגרום לי להיות עצובה,

ששום דבר לא מותר.

וזה גם יצר הרע,

זה בעצם מה שהיה בחטא אדם וחווה.

מה בעצם הקב"ה אמר לאדם:

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.

וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָעלֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּמוֹת תָּמוּת.

אבל, מה הנחש (יצר הרע!) אומר לחווה:

וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.

מה הוא עושה בעצם? הוא משנה. הוא משנה את המציאות. משנה את הציווי.

הרי ה' ציווה לאכול (!) מכל עץ הגן! מצווה, ממש מצווה לאכול מעץ הגן, ורק מעץ הדעת לא לאכול. אבל מהיתר? לאכול בכיפ!

אבל הנחש, יצר הרע- משנה הכל, לא לא.. התורה הזאת- וואלה, הכל אסור בה! " לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. פשוט שקר.

וזה היצר, הוא גורם לנו לחשוב כמה הקב"ה אכזרי, ולא אוהב אותנו, ורק בא להקשות עלינו!

ואנחנו צריכים להיות עם הכלים לתת לו תשובה! לתת לעצמינו תשובה.

אמא של שחר עובדת בהוראה, כך שגם לה יש חופש גדול.

שחר התעוררה בבוקר, בסביבות השעה 10 וחצי.

הבריכה נפתחת ב10.

היא קמה, אומרת "בוקר טוב" חייכני לאמה ואוכלת איזה משהו קטן.

הן מפטפטות קצת..

אמא שלה אוהבת אותה מאד! כמה כאב לב היה לה לו ידעה..

"איך ישנת, גוזל?" שואלת אמה ברוך ועדינות. "סבבה" מהיר מגניבה שחר כתשובה.

"מה התוכניות שלך להיום?" אמה מנסה למצוא נושא לשיחה. "אמא, די אני גדולה, מספיק לחקור אותי.." משיבה שחר בלי לחשוב.

"אני אמא שלך, זכותי לשאול" היא מסבירה. "וזכותי לא לענות" שחר מתחממת.

שחר הסתובבה ועלתה למעלה.. "תיזהרי איך את מדברת אליי!", "טוב" קריר היא זרקה לאמה מלמעלה..

נכנסת לחדר וטורקת אותה.

"אני שונאת שהיא חוקרת אותי ככה.

מה? היא לא סומכת עליי שאנלא עושה שטויות?

טוב נו, יש לה סיבה טובה..

אבל יאללה, זה החיים שלי! שלי! לא שלה! שלי!

אז שתפסיק לחשוב שאם היא שואלת היא תקבל תמיד תשובה!

לא בא לי לענות לה! אוףףףףףףףףף."

אמא שלה חוזרת לכביסה, מקפלת וחושבת..

"יש ילדים שמתפללים שלהורים שלהם יהיה קצת אכפת מהם,

אני כל כך אוהבת אותה, כל כך אכפת לי,

ובכלל, מה כבר שאלתי? מה התוכניות למשך היום?

מה הסודיות הגדולה? אני אמא שלה! אני רוצה לדעת איפה ועם מי הבת שלי"

שחר מרגישה נורא. כמה שהיא חושבת שאמא שלה מגזימה (למרות שהיא לא, כי באמת כולה מה היא שאלה..)

עדיין, אמא זו אמא. והיא שונאת לפגוע באמא שלה.

והיא עושה את זה פעם אחר פעם. וזה פשוט מעציב אותה.

הדמעות מתחילות לצוץ. שחר שונאת לבכות. בכי גורם לה להיכנס לעצבות טוטאלית.

עצבות כזו שגורמת לה להיזכר באנשים שפגעו בה.. היא לא יכולה לחשוב על זה.

היא מנסה לברוח מהמחשבות האלה. אבל הן לא עוזבות.

"למה? למה הן עשו לי את זה? מה עשיתי להן?

הן הרסו לי את השנה! הן הרסו לי את החיים!"

כאב חד בלב. כאב טהור.

לשחר אין כח להיכנס למרה השחורה הזו, משננת את הסיסמה החדשה..

"יאללה שחר, צאי מזה, חיים רק פעם אחת.."

טוב, המחשבה הבאה של שחר, איך אם לא-לבריכה..

שחר החליטה, שבא לה הפעם ללכת לבריכה עם גופיה,

זה מרחק של 3 דקות נסיעה על האופניים מהבית שלה לבריכה.

יאללה, בקטנה..

אבל רגע, אמא למטה. טוב, נעשה את זה בשקט.

שחר מתארגנת בחדר, שמה הכל עליה כדי לא לקחת תיק.

בגד ים ות'גופיה, מגבת מקופלת (נשים אח"כ בסבל של האופניים), משקפת סביב הצוואר,

וזהו. מוכנים ליציאה. יורדים בשקט בשקט במדרגות.

הבעיה היא הדלת, תמיד שומעים כשיוצאים ונכנסים, היא פותחת בשקט.

"שחר?" שאלה אמא. "מה?"שחר עונה בקרירות כמו שרק שחר יודעת לענות.

"בואי רגע מתוקה" מבקשת אמא. "מה? אני שומעת", שחר מנסה שאמה לא תיראה את זה שהיא יוצאת עם גופיה.

"בואי רגע". חוזרת ומבקשת אמא. שחר הולכת חרישית, כאילו יש לה עוד סיכוי לברוח בשקט. אבל היא כבר עומדת מול אמה.

"רציתי לומר לך, שאני לא מבינה מה הסיפור הגדול בזה שאני מתעניינת בך,

זה מתוך אהבה ואכפתיות... אני לא רוצה להציק ולא משהו כזה..." אמא של שחר מסבירה את עמדתה.

"כן, סליחה, זה פשוט מציק לי, את יודעת שאנלא אוהבת לשתף" שחר עונה בחצי חיוך.

"אבל אני אמא שלך! אכפת לי.." אמה חוזרת על טענתה. "כן.." לשחר אין יותר מדי מה להוסיף.

"בואי לחיבוק!" מפצירה בה אמה. שחר מתכופפת ונותנת חיבוק. "i love you" היא לוחשת לשחר..

היא כ"כ שמחה שאמא שלה כזו שלא פועלת לפי האגו.

היא אוהבת את אמא שלה כ"כ! באמת שעצוב לה שהיא מצערת אותה כ"כ, אבל אין לה יותר מדי ברירות. ככה היא מרגישה...

שחר חוזרת לדלת, עכשיו כבר לא שומרת על השקט, אבל היא שמחה שאמא לא אמרה לה כלום.

היא פותחת שוב את הדלת, ושוב הרעש שהסגיר אותה קודם.

"אה, שחר, בואי רגע שוב.." אמה אומרת. שחר באה בלי לחשוב פעמיים.

"ככה את הולכת לבריכה?" שואלת בתמיהה. "כן, מה הבעיה?" שחר מנסה להיראות אדישה.

"לא אמרתי שיש בעיה, פשוט, ממתי את הולכת גם בדרך לבריכה רק עם גופיה?" אמה אומרת.

"אהה.. סתם, התחשק לי.." הדפיקות לב של שחר יותר מהירות.

זה לא שהיא מפחדת מזה שאמא תגיד לה לא, היא יודעת שרוב הסיכויים שזה לא יקרה..מדובר בבית די ליברלי נקרא לזה..

זה סתם סוג של חשיפה, חשיפה של מי היא נהיית. ושחר, לא הכי מעוניינת בזה..

והיא יצאה...

בעיקרון, הן היו 4 בנות כל השנים, אבל בכיתה ו' ים הצטרפה ואחרי כמה חודשים שני.

וה3 בנות (איתה, עם שחר, זה 4) שהיו מאז הגן, לא כ"כ חברות של שחר, שחר לא אוהבת אותן במיוחד.

כל אחת והסיבה ששחר לא מתחברת אליה.

וזה לא שהיא לא ניסתה, עם כל אחת היתה תקופה שהיא היתה בחברות טובה איתה, וזה הפסיק.

מעיין, יותר מדי שקטה בשבילה. איתה היא היתה חברה בתחילת היסודי, א'-ג' ככה.

דווקא אז היא מאד אהבה להיות איתה, אבל שחר גדלה והיא, נשארת ילדה, זה הציק לשחר.

זוהר, יותר מדי מוחצנת, אכפת לה רק מקניות, בשמים, קניות, בשמים ועוד קניות.

ושחר באישיות שלה מאאאזה לא כזו, אז זה קצת לא הסתדר לה, שהנושא העיקרי שהן דיברו עליו זה.... קניות.

ענבל, פשוט מוזרה. אז זה לא הלך.

ואז הגיעה ים, והן היו חברות טובות. באמת, בין שתיהן הכל זרם.

אבל שחר, באישיות שלה, פשוט לא מתחברת לבנות.

היא לא אוהבת את כל הפיטפוטי נשים האלה, את כל הרכילויות, את כל הריבים המטומטמים.

אז היא לא נלחמת בשיניים על חברויות כאלה.

ואי אפשר לשמור על קשר בלי רצן לשמור! אז גם עם ים לאט לאט זה דעך.

אבל עם שני, הן חברות כבר כמה חודשים, ולא נמאס והן לא רבות.

אולי זה התיזמון, ששני הגיעה לשכונה בדיוק בזמן ששחר היתה צריכה עיר מקלט לחייה.

ואולי זה משהו אחר. העיקר שהן חברות.

בבית של שחר, לא היו חוקים פורמלים לגבי הטלוויזיה, אבל שחר ידעה מה מותר לראות ומה לא.

למרות שדי "כשרים" הדברים בסדרה (האינסופיתתתת) "היפים והאמיצים" אף אחד מבני הבית לא צפה בה.

כנ"ל לגבי כל הטלנובלות, פרט ל"קטנטנות" (צ'יקיטיטאס, לבקיאים שבנינו) שזה היה מותר לשחר לצפות.

אבל הקטנטנים השתדרגו, ונהיו "מורדים" וזה כבר היה מחוץ לתחום של שחר.בצדק.

אבל, אצל שני? אצל שני מותר ה-כ-ל.

ושם הם ישבו שעות מול המסך טלוויזיה, שלא היה אפשר לפספס מעצם היותו 60 אינצ' בערך.

ושם שחר ראתה את רוב התוכניות שלא ראתה בבית.

ושם שחר למדה, איך הולכים, איך מדברים, איך מתלבשים.

והתוכניות האלה, עושות שטיפת מוח בצורה כ"כ מתוחכמת.

צעד אחד צעד. לאט לאט. מעוותות לנו את החשיבה.

מחליפות לנו בין העיקר לתפל.משנות אצלינו הכל.

מלמדות אותנו דברים שאנחנו לא אמורים ללמוד, בטח שלא בגיל כזה.

ובעצם, בשום גיל.

מה שאנחנו צריכים לדעת, נמצא לנו בתורתנו הקדושה ובמאמרי חז"ל.

מעבר לזה, מה שאנחנו "לומדים" מתרבות המערב, זה רק נגדנו.

וזה מוכיח את עצמו. לא צריך לצאת למסע תעמולה,

אלא רק להיכנס לבתים, לראות את המידות של האנשים.

רק להיכנס לממשלה, לראות את המעשים של המנהיגים שלנו.

מילים כמו "גזל" "יושר" "כבוד" ממזמן יצאו מהלקסיקון שלנו.

ובכלל, שחר כ"כ שבירה עכשיו. כל דבר מרעיד את נשמתה עכשיו.

שני, היתה מעשנת סיגריות. שחר באה מבית שאין סיגריות.

אף אחד מהאחים, אף אחד מהאחיות, ובטח שלא ההורים. אין, סיגריות לא נכנסות הביתה.

ונהיה לשחר סוג של סטיגמה על המעשנים. לא משהו חיובי במיוחד..

שני ושחר הולכות סתם, טיול בשכונה.. להתאוורר..

שני מוציאה מהכיס האחורי של הג'ינס את המלברו לייט שלה, ואת המצית.

"את לא הולכת לעשן, נכון?" שואלת שחר שאלה שהתשובה עליה כבר די ברורה.

ושני נועצת בה מבט של "נו מה את רוצה?!?!". שחר שותקת.

אבל היא לא יכולה לשתוק יותר מדי זמן, זה מציק לה. "את יודעת שזה הורס ת'בריאות?"

שני מתעלמת. "אני רצינית! זה עושה חסימה בעורקים, ריאות שחורות, שיניים צהובות, שיעול מגעיל אחרי כמה שנים.."

"נו מה שחר? באת להטיף לי?" שני עונה. "לא, פשוט אכפת לי ממך ואני אוהבת אותך" שחר מזכירה לעצמה את אמא שלה.

אז היא מחליטה לשתוק.

אבל גם בפעמים שבאו אח"כ, שחר זרקה הערות.

"אולי לא..?" , "את תתמכרי, תיזהרי", "אולי לא לידי?"

וכל פעם היתה מרססת את הבגדים שלה שאמה לא תריח את ריח הסיגריות.

אבל כמו שאומרים, 'מים שחקו אבנים', אם אפשר בכלל לקרוא לשחר "אבן".

ואחרי כמה חודשים, ששני והיא נמצאות יחד, היא נכנעת. יצר הרע מכניעה אותה.

מפגישות שבהן היא נאמה נאומים שלמים על נזק הסיגריות

היא הגיעה למצב ש.. כן, היא מבקשת גם אחת בשבילה.

והיא התחילה לעשן, בגיל 13, בחופש הגדול, שהיה גדול. השאלה לאיזה כיוון..

תמיד אנחנו שומעים ת'מושגים 'לחץ חברתי', 'פוזה' וכדומה.

אבל יצר הרע אומר: "מה פתאום?! אני באמת רוצה לעשות את זה!

אפילו יש לי הוכחה, גם כשאנלא ליד אנשים אני עושה את זה".

הוכחה לא משהו, גם אם תגידו שלא..

כי גם מה שאתה עושה לבד, שונה ממה או מהסיבה למעשה, כמדובר ליד אנשים.

שחר היתה מעשנת עם שני, אבל היא לא צריכה לעשות עליה פוזה, זו שני..

אבל דוגרי, היא בכלל לא לקחה לריאות, היא היתה נחנקת כשהיתה מנסה.

זה פשוט לא היה היא.

אבל היא אהבה את זה, אהבה שבלילה, שהאוויר קריר, לשבת בחוץ עם שני,

לקחת בקבוק קולה, ת'מלברו לייט של שני, לשבת לדבר ולעשן.

תיקראו לזה ערסית אם אתם רוצים,

אבל זה לא מה שזה היה. זה לא היה היא, מיסודה, להתנהג ככה.

היא באמת כל כך שונה. תשאלו את מי שאתם רוצים.

כל האחים טוענים שהיא הילדה האהובה על ההורים, הם מכחישים כמובן, הרי "כולם אהובים".

וזה גם לא באמת משנה, זה רק מראה כמה שהיא מתוקה. כמה שהיא משנה את עצמה, עובדת קשה בשביל זה.

הסבים והסבתות משוגעים אחריה. המדריכים שלה אומרים שהיא מקסימה, המחנכות שלה מתמוגגות ממנה,

כשהיא נמצאת בחברת ילדים קטנים, הם מתאהבים בה. היא מצליחה בהכל.

חוץ מדבר אחד, היא לא מצליחה לחיות את ה"אני" שלה.

וזה נשמע ממש שיעור חינוך בבי"ס, "לחיות את האני שלי"..יאללה מתי ההפסקה..?!

אבל ישמע פלצני כמה שזה, זו האמת. היא לא מצליחה.

היא יודעת שלעשן סיגריות זה רע, אבל היא מעשנת.

היא יודעת שלהתלבש לא צנוע זה רע, אבל היא מתלבשת.

היא יודעת שלרצות את התשומת לב מהבנים זה רע, אבל היא רוצה את זה.

ומקבלת.

היא יודעת, ועושה. כי היא לא מצליחה. כי היא לבד.

ערב אחד שני נפגשה עם יותם, חבר שלה, אז היה לשחר לילה חופשי..

"אז יש לי מליון אוהבים, ומלא אוזניים שיקשיבו לי..אז יש.

אבל חסר לי לב אחד שיבין אותי. שלא ישפוט, שלא יבקר, שלא יכעס.

שאני לא ארגיש שאני מאכזבת כשאני מספרת מה עובר עליי.

שאני לא ארגיש שמהילדה המתוקה והאהובה אני הופכת להיות לילדה הרעה והשובבה.

אני לא רוצה שהחיים ישתנו לי. אני רוצה שרק אני אשתנה, ויתר העולם ישאר כמו שהוא.

אז זהו, אנלא פותחת ת'פה, לא משתפת. ככה יהיה הכי טוב."

וכמה שזה לא הכי טוב. וכמה שזה חונק. מכאיב. דוקר. מפחיד. מפחיד להיות לבד.

להיות לבד אחראי על עצמך. להחליט לבד את ההחלטות. לעשות לבד את המעשים.

"אני עוד ילדה, מה אני עכשיו צריכה לעבור את זה לבד?

אני צריכה עזרה, אבל אין לי ממי." ככה היא הרגישה..

שחר יושבת בחדר, יושבת וחושבת..היא חושבת הרבה, היא ילדה עמוקה.

היא חושבת מה עושים? מה התכלית להכל?

וכשאין תשובה, היא מחליטה, להמשיך כמו שהיא...

אבל זה לא נכון, היא יודעת שזה לא נכון..

היא מנסה לזעוק לעזרה, לעזרה רוחנית.

אבל אין לה כוחות לזה, הזעקות שלה לא מורגשות בשגרת החיים של כולם.

והזעקות שלה משונות.

מצד אחד היא זועקת לעזרה, מצד שני מעמידה פנים שהכל מצוין.

מצד אחד רוצה לספר מה עובר עליה, מצד שני שאלה כמו "מה התוכניות שלך?" מוציאה אותה מגדרה.

מצד אחד רוצה להיות טובה יותר, מצד שני מתחברת לאנשים שלא יעזרו לה במטרה הזו.

הלוואי ו...

אולי זה היה ט"ו באב, או סתם חיפשו ומצאו סיבה למסיבה, אבל באמצע החופש, היתה מסיבה של הבי"ס של שני.

איך שזה היה נראה, הייתי אומרת שזה מסיבת פורים, האווירה היתה ממש זולה.

כל הבנות באו עם בגדים בלי בדים, כל הבנים באו עם מצברוח בשמיים.

כל מה שנשאר היה לDJ ללחוץ על הplay ולהקפיץ את כל העניינים.. ובאמת, הplay עשה את שלו.

זה נורא. נורא מה שהולך שם.

פריצות, זולות, ..טוב אני אשתוק. ( אני לא רוצה לומר מילים לא יפות.)

והחלק היותר נוראי, הבית ספר עצמו אירגן להם את זה!

אולי הבי"ס גם יזמין להם סיגריות? סמים? אלכוהול?

תחשבו על זה, הבי"ס עצמו נותן להם לגיטימציה להתנהגות כזו.

איך אפשר להצביע על הנוער שלנו באצבע מאשימה,

כשבי"ס שלו מארגן לו מסיבות הוללות?!?!

אתם לא רוצים בכלל לדמיין מה הולך שם.. ולא רק שם, בכל המסיבות.

אבל על מסיבות במועדונים אני אומרת "זה הנוער"

אבל מסיבות שהבי"ס עצמו מממן? איפה ההגיון? איפה החינוך?

היה שם סמים, אלכוהול, סיגריות ונרגילות זה כבר בקטנה,

וכן, היה שם, לעיני כל מי שרוצה, נגיעות חופשיות של בנים ובנות.

וכשאני אומרת נגיעות חופשיות, אני מתכוונת לזה.

אני פשוט משתדלת לשמור על לשון צנועה איכשהו..

ואיך שחר יודעת מה היה שם?

שחר הלכה.

ה-מסיבה הראשונה ששחר הלכה אליה.

היא היתה אצל שני לפני המסיבה, "את באה איתי למסיבה היום נכון?", "ממ כן נראה לי. אבל לא שאלתי את אמא שלי.." ענתה לה שחר.

"תתקשרי אליה.." מאשרת שני. שחר לוקחת את הטלפון, וחושבת בינתיים מה להגיד לאמה בטלפון..

מ ח י י ג. . .

"אמא.. מנשמע?"..."בסדר, כן אצל שני"..."מתי אני חוזרת? אז זהו.. יש היום לשני איזה משהו בבי"ס אז אני נוסעת איתה, בסדר, נכון?"...

"אוקיי.. לא לא.. אמא שלה לוקחת אותנו ויש הסעות בחזור.."..."כן כן, זה משהו שהבי"ס מארגן להם.."

אמה שמעה שזה הבי"ס והכל היה נשמע לה בטוח ורגוע, בצדק. כי באמת למה שתחשוד בבית הספר!?!?! (ה' יעזור!)

שחר אישרה את השתתפותה באירוע.. שני שמחה ושאלה "מה את מתכוונת ללבוש?"

שחר חשבה כמה שניות ואז ענתה: "נראה לי את החולצה השחורה שלי, עם הפרפר"..

"חחחחחחחחחחחחח..נו את לא רצינית..יאללה אין הרבה זמן..תחליטי רציני מה את לובשת" שני אמרה..

שחר הרגישה קצת לא נעים.. מה הבעיה בחולצה הזו? תמיד הייתי לובשת אותה כשאני צריכה משהו קצת יותר חגיגי?..

אבל לא היה לא נעים כ"כ מהמצב שנוצר...אז היא צחקה עם שני..
"סתם נו.. ממתי את לוקחת קשה כל דבר שאני אומרת?!.. ישלך משהו להציע לי ללבוש?" שחר סידרה ת'עניינים..

"יותר טוב מהחולצה הילדותית עם הפרפר זה בטוח" שני עקצה עוד קצת את שחר.. ופתחה את דלתות הארון שלה..

"מממ.. בואי נראה.... גופיה כן?" שחר חשבה והינהנה, "כן!".

בזמן ששני חופרת בארון שלה כדי למצוא משהו לשחר.. שחר חשבה לעצמה..מה חשבתי לעצמי שעניתי לה "כן"??

 איך בדיוק אני יכולה ללכת עם גופיה?!?! נו מהאני אעשה?! באמת בא לי גופיה, כי גם בטח יהיה חם!!!

 וגם כדי לא להיראות שונה.. בטח כולן יהיו מזה חתיכות ויפות!! טוב, נסתדר כבר....

אחרי הרבה מדידות, החלטות, בדיקות, תיאומים, שאלות ועוד מדידות...

היא לבשה בגדים של שני למסיבה. זה לא בדיוק רק בגדים של שני.

היא יצאה גם עם בגדים שלה וגם עם בגדים של שני.

היא ידעה, שלצאת עם גופיה ומכנסיים מהבית למסיבה, זה לא יהיה דבר חכם לעשות. וגם לא כ"כ בר ביצוע..

היא הרגישה רע עם מה שהיא עושה, אבל כמו שאומרים "A Man's Gotta Do...What A Man's Gotta Do"

והיא היתה צריכה לעשות את המוטל עליה כדי להסתנן החוצה בלבוש שמכבד את האירוע!

אז היא לבשה גופיה של שני, ומעל זה היא לבשה חולצה שלה..

וככה היא יצאה...אמא של שני לקחה אותן לבי"ס שלה, אז במכונית, ממש לפני שיורדים,

היא הורידה את החולצה, ונשארה עם הגופיה.

לא יודעת בכלל לאן היא נכנסת...