סיגל שפירא
הבוסתן
השמים העניקן לה מטובם, ולא החסירו ממנה דבר. חייה התנהלו תחת חוסנו של בעלה, איש עסקים מכובד, ברגיעה ובשקט, כמי המעיין המפכים בבוסתן שליד ביתה. כעצי הבוסתן אף היא נשׂאה פרי. אמנם, לא בנים ילדה לו אלא בנות, שלושה סימנים לבנים, אך גם אלה יש בהן מן התועלת, שהרי אין אדם זכאי לעולם הבא בלעדיהן. "אם-דהוד" קראו לה, על שם הבן שייוולד. כינוי זה, שניתן לה על-ידי מכריה, נתן בה נופך של כבוד והשרה עליה ביטחון, אך היה גם נדבך נוסף למחיקת ישותה ועצמיותה. לולא הקפידה אמה, כיאה ליחסים אם-בת לקרוא לה בשם שנתנה לה בלידתה, היתה ודאי "אם-דהוד" שוכחת את שם נעוריה.
עוד משחר ילדותה הכינה אותה אמה להיות אשת איש, ולנהל הליכות בית. ובהינשׂאה ידעה אם-דהוד היטב מה מצפים ממנה. בראש מעייניה ניצב בעלה, ציר שסביבו חגו חייה, והיא דאגה ללא לאות לשמן ציר זה: בישלה לו ממיטב המטעמים הידועים בקהילה, טרחה ליד שולחנו (מביטה בפניו לקלוט מצמוצים של שׂביעות רצון), טיפלה בבגדיו, הכינה את יצועו ופשׂקה את רגליה לעת שיחפץ. מעולם לא עצרה מעמלנותה לחשוב על רצונותיה שלה ועל מאווייה, תודעתה הייתה נקיה מכל שאלה פילוסופית של מאין היא באה ולאן היא הולכת, ולכן לא תהתה על עצם קיומה, לא חיפשׂה את עצמה, ולא רצתה "להגשים את עצמה", כנהוג בימינו, אלא פתחה את ביתה לעני ולעשיר כאחד, כי הכל בא לה מידי שמיים ואין היא מנועה מלחלוק את אושרה עם הבריות. אלה גמלו לה ונשׂאו את שמה בעיר כדוגמה לאשת חייל.
אם-דהוד לא הניחה לשׂביעות רצונה להפוך לגאווה. אדרבא, היא פתחה גם חלונותיה לרווחה - "נשמו את ריח הבוסתן" - חייכה אל באי ביתה - "גם הבוסתן לא יכול לשמור רק לעצמו את מה שאלוהים מעניק לו". כך המשיכו לפכות חייה עד אשר החלה לנשוב רוח אחרת, רוח רעה, שהגיפה את חלונותיה של אם-דהוד בטריקה רועשת. אט-אט שינו הבריות מטעמם והחלו ללחוש את שמה בחדרי חדרים. היא הרגישה וגם ידעה, שהיא מפרנסת את שעותיהן הפנויות של עקרות הבית, ומכה גלים בחדגוניות היום יומית. האנשים, שאכלו מֵלחמה, החלו לשתות גם מִדּמה. "כן" – אמרו - "אין להאשים את בעלה שהלך לרעות בשׂדות זרים. אשה שיולדת רק בנות לבעלה, משהו חסר בה. נפשו של הבעל מתאווה לבן זכר, ולמה לא ינסה זרעו אצל אדמה דשנה, שתניב לו לעילא ולעילא? אשתו זו שידפון אחז בה, ואין בידה אלא להניב לו פירות סרק". ובכלל, הוסיפו המקטרגים, מה חטאו של גבר שכל תשמישי מיטתו שממון ועצמות גרומות? לא שְׁדֵי עדנים שופעים ומבעבעים בחיקו, ולא משמנים מגירים חום שמפנק את גופו.
אלה שכרסם הייתה רגילה למעדניה ופטמות שולחנה עדיין בפיהם, אחז בהם חשש פן יסתתמו מקורות אבוסם ושידפון יאחז גם בהם, מילאו פיהם בשירת הלל והעמידו אל מול המקטרגים את נדיבות לבה, נאמנותה לבעלה ולאלוהיה, ובעיקר את זריזות אצבעותיה ובקיאותה ברזי המטבח. "הלל ושבח למעשׂי ידיה"; סנגרו עליה, אך דבריהם שבאו מתוך תאוותם לסיר הבשׂר, לא היה בהם כדי לסלק את העננה שאיימה להעיב את שמיה.
תחילה ניסתה אם-דהוד להתעלם מדברי הבריות. וכי מה לה לנמלה חרוצה לחשוש מיום סגריר? הרי עשׂתה את כל הנדרש ממנה כאשת איש, ממש כפי שלימדה אותה אמה, לא החסירה דבר ואף הוסיפה מאהבתה לבעלה. ובכל זאת, חשבה, אם תשנס מותניים ותלך ללמוד מדרכיהן של נשים שעשׂו חיל לבתיהן, ודאי תמצא דרך לרצותו ולשׂים רסן לפי הבריות, שלא ישלחו לשונות אש בביתה. רק לא להיעצר, אלא להמשיך הלאה. הלאה כאותם מים הזורמים בבוסתן, שלולא היו מתמידים בזרימתם, לא היו שומרים על זכותם.
והבריות? אלה לא הניחו ידם ממנה והמשיכו לפקוד את ביתה כדי ללחוש על אוזנה, שבעלה נוהה אחר אשה גויה, איילה צעירה, שוודאי נתנה בו כשפים כמנהג הגויים, כי לא לחינם אדם כמוהו יחצה גבולות, וילך שבי אחריה עקוד בעבותות תאווה עד שעיגן את יחסיהם אצל עורך דין. "עליך להלום בכישוף בעודו באבו", יעצו ותחבו לידה את כתובתו של שייח מוסלמי הבקיא בהוויות עולם וברזי כשפים.
דבריהם חלחלו בלִבּה ואיימו לחבל בשפיותה ובכל זאת לא שעתה לעצותיהם, אלא המשיכה לנהל את ביתה בנאמנות של חיה מאולפת, וכדי להרחיק ממנה מחשבות רעות, המכלות את הגוף ואת הנפש, הייתה אם-דהוד עולה מדי פעם אל גג ביתה, תולה כבסים ומייבשת מפירות העונה. ובהיותה שם למעלה, מביטה אל השמיים ומרגישה עד כמה קרוב אליה אלוהים, לא יכלה להתאפק עוד וכאותו עץ תמר הנשקף מן הבוסתן וכפותיו לשמים, נשׂאה גם היא כפיה, רק שקומתה לא היתה זקופה כמותו, אלא שפופה בתחינה אילמת... אלוהים הרואה כליות ולב, יראה אותה שם על הגג, כולה תפילה ואהבה, אולי יניח לרגע את עיסוקיו בענייני העולם הזה - למגר רודנים, לטרוף מדינות כקלפים, לתקן עוולות עמים ולהביא שלום - ויפרושׂ שלום גם על ביתה ויטהר את לב בעלה, אליהו, לאהבה. פירות רבים ייבשה שם על אותו גג עד אשר נענה אלוהים לרחשי לבה, כך האמינה, ופתח למענה את שערי השמיים, הם שערי העלייה, בם יבואו גם בעלה ובנותיה, וכל הקהילה, זקן וטף יעברו דרכם, ואילו אותה אשה צוררה, שועלה מחבלת בבוסתנה, תישאר מחוץ לתחום. התקווה והאמונה האיצו בה להירשם ברשימת העולים, להכין מזוודות ולהיוולד מחדש.
היה זה בוקר חגיגי. אם-דהוד, בנותיה ואמה צעדו במיטב מחלצותיהן לכיוון בית הכנסת, בו נערכה ההרשמה. היא נדברה עם בעלה להיפגש שם. בראותה מרחוק את הבניין העתיק, שהשנים נתנו בו את יופיין, הגבירה צעדיה, תוהה עדיין על מקורות כוחה, שדחף אותה ליוזמה כזו ולהביא הצעה כל-כך נועזת בפני בעלה. דלת העץ הכבדה נפערה לקראת הקהל הרב שצבא עליה. בעלה לא נראה. היא עמדה בתוך הקהל אפופה בציפייה להתגשמות חלומה - בעלה יבוא ויטביע את שמו ברשימה לצד שמה, ואז ייחתך חבל הטבור המחבר אותו אל הארץ הזאת ואל אהובתו הזרה.
הזמן נקף ובעלה לא הופיע, אמה זרזה אותה להיכנס "הוא הרי יבוא עוד מעט" - הפצירה בה - "חבל על הזמן", והבנות מחוזקות מדברי סבתן משכו אותה פנימה.
בפנים מצאה עצמה עומדת מול הפקיד, נדחקת על-ידי הקהל הרב מסביבה ונשאבת כגרגר אל אבן הרחיים. אלפיים שנה חיכו בסבלנות ועכשיו אצה להם הדרך לארץ-ישׂראל, ורוחם קצרה. "הרשמי או תני לנו להירשם", נתנו עליה בקולם. אם-דהוד רשמה את בנותיה מתחת שם אמה, רשמה שם אחר שם באטיות, כאילו נשתכחו ממנה שמותיהן. מדי פעם השתהתה, מביטה לאחור אל סוף התור. רשמה את השם השלישי וכמעט הצטערה שאין לה עוד בנות להמשיך ולרשום לפני שיוטבע גם שמה ברשימת האין חוזרים. כן, חשבה, "אין חוזרים".
היא העיפה מבט אחרון לעבר הפתח, אולי דמותו הגבוהה תמלא אותו, ואז תוכל לצרף גם את שמה לצד שמו, אך אנשים אחרים זרמו בפתח, גופות, ראשים ...
אם-דהוד שמטה מידה את העט וגיששה דרכה החוצה. הוא עמד שם, הביט בה, השפיל ראשו ופנה לביתו והיא נגררת אחריו מרוקנת. היא ידעה - כל הקהילה נתונה בתהליך קשה של ויתורים על אזרחות, רכוש, שורשים. גם היא היתה מוכנה לתת את כל הטוב שהעניק לה אלוהים, אך נבצר מבינתה כיצד יכלה לוותר על חלק ממנה, על בשׂר מבשׂרה, על בנותיה שלה, והיא עשׂתה זאת במו ידיה. הן מעכשיו והלאה יהיו ברשות סבתם, ברשות אמה שלקחה על עצמה להביאן אל הארץ החדשה, ואילו מקומה שלה יישאר נטוע לצד בעלה. היא המשיכה להתלפף סביבו ללא מלה, ואת יסורי אמהותה ארזה במזוודה שהכינה עבורן.
ההתלהבות שאחזה בכל הקהילה, אחזה גם בבנותיה שלה, ואת משמעות הניתוק והפרידה החלו להבין רק בהיותן מעבר לגדר, בשׂדה התעופה. השער שניסגר מאחריהן, ניסגר גם בפני אמן. היא הספיקה עוד למלמל באוזניהן בחתף משפטים מקוטעים, שמפאת גילן וחרדתן לא הבינו את משמעותם: "הייחורים יכו שורש וילבלבו באדמה הקדושה... ופה יישאר העץ, שורשיו משׂורגים בקרקע הבוסתן הדשנה עד אשר..." והדמעות שהציפו את עיניה חנקו את גרונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
