שלמה שפירא
על המורה ושיעורים בביולוגיה אצל פּוּצ'וּ ב"יומנה הפרטי ביותר של איה הג'ינג'ית", הוצאת מסדה, 1960
(מרבית רשימותיה של איה הג'ינג'ית המופיעים בספר זה פורסמו לראשונה ב"מעריב לנוער".)
חתיכת כבד - אנו אוחזים עכשיו במערכת העכול ואנו לומדים על אותו גוש מזון לעוס הנדחק לתוך בית הבליעה. לפי דברי המורה ממתין לו תהליך פיסי-חימי רב סיבוכים שאינו ניתן למזלנו לשליטת האדם.
"למה למזלנו? מפני שתתארו לכם - מסביר המורה - שהיה עליכם להיות אחראים על פתיחת בית הבליעה, ובו בזמן על העלאת הפיקה. ושניה לאחר זאת על פתיחת פי הקיבה, ועל הפעלת שריריה בשלשת כיווני עיסוי, ויחד עם זאת לטפטף מדי פעם חומצה מלחית, ועוד כמה מיצי עיכול על דייסת המזון שבבטן... (עמוד 75)
הגול של המורה לספרות - היום בהפסקה הגדולה נערכה תחרות כדורגל בין הביאולוגית לספרותית... המורה התורני היה שמיליק....יגאל ניגש אליו ובקשו להיות שופט המשחק. הלז סירב: "לשפוט איני יודע - אמר - רק לשחק." קפצנו על המציאה ועטינו עליו בשידולים...ויכוח קל נעור בין הקבוצות המתחרות...הוא בחר בספרותית...הביאולוגים שלנו תיכננו התקפה רבתי..."אבל המורה הכניס את הכדור לשער הקבוצה שלו." נסיתי לפקוח את עיניו של שמיליק. "זה לא חשוב," - ביטלני שמיליק במחי אחד - פעם לשלנו פעם לשל אחרים. העיקר הוא ההגיון הפשוט, יש לך כדור - בעט! (עמוד 78)
האדם הקדמון - האדם הקדמון חי לפני הרבה הרבה שנים, אולי אפילו יותר ממאה. הוא היה דומה לקוף, היה לו פה רחב ולסתות הבולטות קדימה. ידיו היו ארוכות ושעירות מאד מאד. הוא היה מטפס על עצים בלי נעלים טהיה צד חיות בקשת וחיצים. ועד אז לא היתה לו אש, וגם לא גז, ולא היה לו על מה לחמם את הבשר, והיה אוכל אותו קר, וגם שותה תה לא מחומם... (עמוד 121)
הקול קול שמיליק - מנהלנו היקר ד"ר בן-הודיה יצא לו לחצר בעת ההפסקה הגדולה והחל משוטט בה לתומו....והתקרב בלי משים לחדר הטבע...שתי דקות תמימות מחייו הקדיש ד"ר בן-הודיה לצריף הטבע, ובהן האזין נבעת לדברים הנוראים הבוקעים אליו מבעד לחרכי הדלת: ...תלמידים! דבר זה לא יתכן!...רגליו של ד"ר בן הודיה כאילו נסתמרו למקומן, פניו הסמיקו עד לבלי הכר, ועיניו נפקחו בזועה תהומית. האמנם הוא שומע במו אזניו שלו, דברים נוראים אלו: "תלמידי היקרים! אני פונה אלעכם בפעם האחרונה, אני פונה לכם אל לבבכם האנושי, אני מתחנן בפניכם! כמה זמן יכול אני להסתתר כך מאחורי השולחן! האם לב אבן הוא לבבכם? אנא, תלמידי האהובים! אנא! החזירו לי את מכנסי...נו, באמת!...כאן פקעה סבלנותו של ד"ר בן-הודיה, הוא בעט בדלת ופרץ לכיתה בחמת רצח נוראה. תפס את אוזנו של צביקה, שעמד על דוכן המורה וגרר אותו... (עמוד 45)
הזבוב שמרד בחקי הטבע - למדנו על הצמחים ממשפחת הספלוליים. "...לספלולל ההדר יש פרח מעניין מאד....היה זה שיעור מאלף מאד. המורה לטבע דיבר בהתלהבות בלתי רגילה, נפנף בפרח שבידו והכריז: "הבה נערוך נסיון מדעי!תפסו לי זבוב!" (עמוד 37)
'אני' זה נלי, האח הכי קטן של איה...סבתא אומרת, שיש לי הרגלים הכי דקות בכל תל אביב. איה קוראת להן: "קיסמים". סבא: "גפרורי דונג". אמא: "סיכות"ואבא: "שואבי אבק". בכלל באיזו רשות איה מתרגזת עלי?...אמא שומרת עלי, ולא נותנת לאיה להרביץ בי, מפני שאני עוד קטן ולא מבין כלום. איה אומרת שאני מבין הכל, ואם כל פעם אני אבקש מאורי שלה בולים, אז הסוף יהיה שהוא לא יבוא אליה בכלל. אפשר לחשוב מי יודע איזה בולים הוא מביא לי. סתם ישראלים פשוטים. הבחור של האחות של מיכל , מביא לה בולים מקוסטוריטוטו. זה בחוץ לארץ, אחרי הים. יופי של ארץ. אני הוא שלימדתי אותה שצריך מהבחור של האחות בולים. מיכל נותנת לי את הבולים שהיא מקבלת, ואני שומר אותם במגירה. אולי גם אני אצטרך בולים כאשר אני אהיה גדול. וזה כל מה שאני יודע על איה הג'ינג'ית.
israblog.co.il/blogread.asp?blog=292694&blogcode...
שלמה שפירא על המורה ושיעורים בביולוגיה אצל פּוּצ'וּ ב"יומנה הפרטי ביותר של איה הג'ינג'ית ", הוצאת מסדה, 1960 (מרבית רשימותיה של אי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
