גוויעתה של שפה

כתבה שהתפרסמה ב"על המשמר" ב-4.8.1983 

 שפתם המדוברת של יהודי בגדאד שונה הייתה מן הערבית המדוברת של מוסלמי המקום. אמנם, רוב מלותיה היו ערביות או נגזרו מן הערבית, ך היא הכילה גם מספר רב ולא מבוטל של מילים עבריות או של נגזרויות  מן העברית. ונוסף על אלה, הכילה גם מעט מילים ארמיות, טורקיות ופרסיות. יהודי בגדאד בטאו בשפתם המדוברת ייחוד יהודי. מלבד סימני-ייחוד כאוצר המילים העבריות בשפה והטיית חלקי המשפט בצור שונה מן השפה הערבית, היה מבטא היהודים מבטא מיוחד, והמוסלמים, תושבי המקום, לא הבינו משום כך בבירור את הדיבור השגור בין יהודי בגדאד.

התפתחות לוקה בחסר

בעשרות השנים האחרונות לקהילת בגדאד השפיעו הסביבה הלא יהודית ואירועי התקופה גם על השפה המדוברת של יהודיה. מחד הנהיגו מוסדות חברת כל ישראל חברים  לימוד שפה זרה נוספת-הצרפתית, מאידך גרמה היציאה מן השכונות, שהיו מאוכלסות בעיקר יהודים, להשתנות מה  בשפה, וכמובן השפיעו עליה גם פתיחת בתי-ספר ממשלתיים, שקלטו גם יהודים, המערביזציה, שהתחילה עם הכיבוש האנגלי, והצורך הדחוף בהשכלה פורמאלית חילונית. ואם כן-היהודים, בעיקר הצעירים שבהם, התחילו ללמוד שפות זרות נוספות, להעמיק את לימוד השפה הערבית ובאחרונה, בהשפעת התנועה הציונית, גם את לימוד השפה העברית המתחדשת אצל פעילי התנועה. כך הוכנסו לראשונה אותיות הכתב העבריות, המוכרות לנו היום בארץ- וזה נעשה בהסתר. אמנם לא חל עדיין כל שינוי מהותי בשפה המדוברת. אך היו ניצני השפעה של כל אלה אצל משפחות רבות, שהכניסו מילים צרפתיות ואנגליות בשפתם המדוברת. פתאום החלו להישמע שמות פרטיים, שנגזרו מצרפתית, מערבית ובאחרונה מהעברית המתחדשת (אלו הם אותם שמות שניים, שבוטאו בהסתר בין חברי התנועה הציונית).

ואולם, על אף כל התפתחותה לוקה שפה זו בדבר החשוב לתקופתנו, והוא שימושה כלשון-כתיבה. יהודי בגדאד נהגו לכתוב ביניהם מכתבים בערבית, בעברית או ערבית באותיות רש"י, או עברית באותיות דפוס. הדבר תמוה במיוחד, משום שבהתקשרות בין אנשים קרובים, הרוצים להביע תכנים אישיים זה לזה, השתמשו הם בעיקר בשפה מליצית ופורמאלית, שאינה מביעה את "הכימיה המיוחדת" של שפה מדוברת. עובדה היא, שלא נוצרו הסמלים הנוספים שאפשרו לכתוב במדויק את תוכן הדיבור.

 כפי הנראה נובע אי-שימוש זה בשפה כשפת כתיבה, מן העובדה שראוה לא כשפה, העומדת בפני עצמה, אלא כשפה השווה לשפה קיימת. כמה אינפורמאנטים זקנים שאתם שוחחתי בהקשר למקורן של מילים שונות בשפה, ציינו שיש בה הרבה מילים משובשות, מלות(בערובת), "שבורות" ו"הפוכות", וזאת בשל השוואתן למילים ערביות. כך, שהשפה הערבית שמשה להן מעין שפת ביקורת.

הישרדותה של שפה

שאלה, העולה מן הדיון הזה, היא האם יכולה הייתה שפה זו לשרוד למרות אירועי המאה הנוכחית, כמו תקומת עם ישראל בארצו ועליים רוב יהודי בגדאד ארצה. לדעתי, אכן יכולה היא לשרוד אף למשך שנים רבות, וזאת בשל היותה שפה גמישה מאד בדיבור, למרות קשיות כתיבתה. היום אני עומד נדהם ומשתאה מול הדינמיקה העצומה, שעוברת שפה זו בעשרות השנים האחרונות. רבות הן המילים החדשות, החודרות אליה ממקורות שונים ובעיקר מן העברית, אשר הותאמו להגאים ולטעמים של השפה הבגדאדית, הפכו חלק משפת האם, עד כדי כך, שישראלי השומען מדוברות, אינו מזהה אותן ואת מקורן (מצאתי מילים אנגליות ואפילו מאידיש בדיבורו של אינפורמאנט אחד).

 כך יוצא אפוא, ששפה זו עוברת תהליך הרחבה אצל אלה, שעדיין מדברים בה (זקנים ומבוגרים בעיקר), מעין "עיבריתיזאציה". זהו שלב התפתחותי בלתי-נמנע בלשון זו הקשור בהשפעת לשונות אחרות עליה בפרק זמן קצר מאוד. ואולם, שלב זה אף הוא מעניין, שהרי עולי-בבל בהגיעם ארצה היו חדורים הכרה מלאה, שצריך לעבור לדבר עברית מהר ככל האפשר. לא הייתה מצדם מודעות לשמר את שפתם המדוברת או להעבירה לילדיהם. ואכן, בשנים הראשונות לעלייתם התחילו רבים לדבר עברית גם בבית. העובדה שרבים ידעו את לשון הקודש, ועובדת קרבתה של העברית לערבית עזרו להם בכך. ואולם, הילדים אמנם דברו עברית בבית, אך עדיין שמעו בבתיהם את השפה הבגדאדית מפי זקניהם. כך קורה שהצעירים שרצו להתקשר עם זקניהם דברו בגדאדית בעלת אוצר מילים דל, אותו קלטו משמיעה חלקית ואקראית, ורבים המקרים בם הדביקו צעירים אלה ק' גרונית בראש פעלים קיימים ובראש פעלים עבריים שאומצו לשפה זו. כך שיוו לדיבורם צביון של שפת-אם, אך למעשה הצטמצמה שפתם לאוסף קטן של הוראת פעולות בביטויים קצרים ומקוטעים, בהיותה בעיקרה שפת קשר, שפת מעבר לשפת-אם חדשה.

לשון גרונית או שפת מכמנים

 גם את תדמיתה של שפה זו בעיני הציבור הישראלי יש להזכיר. השתרשה זה מכבר הדעה, כי שפה זו אינה אלא אוסף של מילים, שצליליהן מרבה ק' בהיגוי גרוני. דעה זו השתרשה למרות העובדה, שלפנינו שפה מדוברת עשירה, שוטפת ומורכבת, בעלת הגיים, הטעמות דקדוקיות ולשוניות מיוחדות. שפה שיש לה נהגי דיאלקט אופייניים משלה, שיש לה קשר אמיץ ללשון העברית. שפה המהווה לדעתי, שפה ממשיכה לאותו דיבור עברי, ששורשיו בגלות בבל, והפכה למה שהפכה בשל נסיבות התקופה והזמן. יש השואלים את עצמם מדוע כך אירע לשפות האם שלהם ויש מבניהם המשווים התייחסות זאת לאידיש. אולם יש קושי ואי-דיוק כשקושרים כך את הדברים. ראשית, משני שעל האידיש עובר תהליך ניוון דומה בקרב הדור הצעיר בארץ. שנית, משום ששפת האידיש היא שפה מדוברת שניה, שעדיין תופסת מקום בחיי רוב יהודי-התפוצות, שמספרם רב בארצות מערביות וזעום בארצות המזרח. האידיש הייתה שפה אחת לכלל יהודי-אירופה, ולא שפה של קהילה או עדה יחידה. וכאן גם המקום להדגיש, שהאידיש היא הן שפה כתובה והן שפה מדוברת, ואף נכתבה בה ספרות יהודית עשירה.

מבחינה רגשית-היסטורית, כל שפת אם היא חשובה בעיני בניה, לא פחות משפת אם אחרת שהרי  בשפת אם מקופלים שורשים תרבותיים-חברתיים והיא למדבר בה כקרקע לעץ. אולם למרות זאת, אין שום ספק, שאנו, הישראלים, מבקשים כיום ליצור שפה מדוברת אחת-עברית, שתהא כדבק חזק ומלכד גלויות. משום כל אלה, תהליך גוויעתה בארץ של השפה הבגדאדית, כמו זה של האידיש, הוא תהליך טבעי והכרחי.

יחד עם זאת, כיוון שבשפה זו נטבע חלק מהמטען התרבותי היהודי של יהדות בגדאד, שהועלה והועבר בע"פ, כיוון שזאת שפה שמקופלים בה השורשים בתרבותיים-חברתיים של יהודי בגדאד, כיוון שהיא שפה עממית ופולקלוריסטית-עלול המטען התרבותי והפולקלור היהודי מבגדאד להיאבד יחד עמה היום. משום חשש זה צריך עתה ככל האפשר לרשום טקסטים אותנטיים מפי המבוגרים והזקנים, ויש לעשות זאת בטרם לא יהיה ממי לשאוב מכמנים אלה של תרבות, פולקלור ומורשת.

שלמה שפירא

"יהודים שונאים יהודים"....

בספר בשפה הערבית בשם "משונה מה שראיתי" שיצא לאור במצרים ב1962-, מתאר מחברו חביב ג'אמאתי זיכרונותיו והתרשמויותיו מסיורי בפינות העולם. בעמודים 81-78 ישנו פרק בשם "יהודים שונאים יהודים". פרק זה מספר על עדת השומרונים, מצבם, אמונתם ובעייתם הדמוגרפית הנובעת בגלל מספרם הקטן של בני העדה והקפדתם על נישואין רק בתוך העדה ולא עם בני עמים אחרים.

לכאורה הוא מתאר את מה שראה אבל לדעתי הייתה למחברו מטרה מיוחדת והיא להדגיש את השנאה ליהודים, ועצם כותרת הפרק אומרת הרבה.

בין השאר מצטט המחבר דברים שאמר לו, כביכול, הכהן הגדול של עדת השומרונים אחרי מלחמת העולם הראשונה, אחרי הצהרת בלפור. אמר הכהן הגדול: "באיזה חוק באים היהודים מכל חלקי העולם לארץ ישראל ואיפה היהודים האמיתיים והגזעיים שדם בני ישראל זורם בעורקיהם".

המחבר מציין שהשומרונים שונאים יהודים, מוסלמים ונוצרים אבל שנאתם ליהודים גדולה מכל דבר אחר ואילו שלטו היהודים על השומרונים היו הללו נעלמים מזמן.

בין השאר שואל המחבר מי בעצם הם השומרונים והוא עונה שהם בעלי דם זר. הדם הזורם בעורקיהם ובעורקי אבותיהם הקדומים מקורו מבבלים שנטמעו בקבוצה של יהודים לאחר חרבן בית ראשון. למרות שהמחבר מציין בהקדמה לספרו שהוא מביא דברים כפי שהם ללא שינוי או הכללה, הרי שפרק זה שונה בתכלית משאר פרקי הספר ולדעתי היו כמה מטרות בכתיבתו: הדגשת השנאה ליהודים, להשמיט מידי עם ישראל את הבסיס ההיסטורי שלו לזכותו על ארץ ישראל ולהשמיט מידי השומרונים את הקשר ההיסטורי לארץ ישראל.

שלמה שפירא

ג'יהאן סאדאת על שלי בספרות המצרית

בספר "שלי בספרות הערבית במצרים"- שנכתב כעבודת מ.א. על-ידי ג'יהאן סאדאת, אלמנתו של נשיא מצרים, מוזכרות חמש מעבודותיו של פרופ' שמואל מורה מהמכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית ועבודה אחת של פרופ' צמח דוד, מאונוברסיטת חיפה.

הספר דן באותו זרם התחדשות בספרות בשירה הערבית, שצף במצרים מראשות המאה הזאת והתבסס על שילוב הדדי רב-פנים בין המורשת המקומית לבין החדירה הזרה, בעיקר המערב-אירופית. גיהאן סאדאת מציגה את השורשים הרומנטיים העולמיים, והאנגליים במיוחד והערביים. היא דנה בקשר של מצרים, הערבים והאיסלאם עם המשורר האנגלי פרסי ביש שלי, מגדולי התנועה הרומנטית באירופה, בתחילה המאה ה19-, שכתביו תורגמו לערבית ואשר השפיעו (עם עוד יוצרים אחרים) על דור הסופרים-משוררים במצרים כעבור מאה שנה, במחצית הראשונה לש מאה זו. גיהאן סאדאת ניסתה לעקוב אחרי השפעתו של שלי מבחינת הנושאים והרעיונות המטפוריים ולבדוק איך הם חדרו לשירה הערבית. במיוחד בדקה את ההשפעה הזו על שירתו של עלי מחמוד טאהא, משורר מצרי פורה (1949-1902) שנולד במנצורה שבמצרים, היה מהנדס בתחילת דרכו ואח"כ פוליטיקאי ואיש רוח שהרבה לפקוד את אירופה, כמעט כל קים.

המחקר חשוב במיוחד לאור כעובדה שהוא דן בתקופה של התחדשות והשפעה הדדית מאוד דינמית ורבת פתיחות, בעיקר מצד סופרים ומשוררים מצריים (גם מארצות ערביות אחרות כמו לבנון) אל התרבות המערבית. היו כאלה שניגשו לאיה בהערכה רבה מאוד והדגישו בצד מורשתם התרבותית הגדולה גם את גאוניות כתיבתם של סופרים ומשוררים ממערב אירופה. והיו כאלה שהמשיכו לדבוק בקו השמרני-מסורתי בכתיבתם.

22/12/2002

האם סין תהפוך בעתיד למוסלמית?

האם סין הצפופה, ההומוגנית באופיה ובטבעה, שכמעט ואין לה סכסוך עם האיסלאם, תיהפך בבוא הזמן לארץ הגירה למוסלמים מבחוץ, ויגדל מספר הסינים המוסלמים החיים בה בשל גידול דמוגרפי אופייני? האיסלאם כבש את אפריקה, מוסלמים ממלאים את אירופה, אז למה לא לכבוש את סין? כשאין דת רשמית בסין והדת העממית הסינית, הבודהיזם, אינה מקובעת ואפילו שונה צביונה בשכבות חברתיות שונות, האם תיתכן יד חופשית לאיסלאם אם הסינים לא יתעוררו ולא יקומו להילחם על דתם-ללא-השם? האם בפעילות אקטיבית של האיסלם כלפי הסינים, יכולה להשתנות הדמוגרפיה בסין לטובת המוסלמים, בלי שיורגש מתח בין הסינים למוסלמים הסינים? כל עוד אין עוגה לחלק בתוך הרוב הסיני וגם בין הרוב והמיעוטים בסין, כמעט ולא יצוצו בעיות רציניות בסין, כי כשיש לחץ כלכלי גבוה, אנשים ידאגו קודם כל למחייתם יותר מאשר לצביונם. גם כשיש טרור איסלאמי שהולך ומתגבר בתוככי סין עצמה, בייחוד באיזור ג'יניאנג, הסינים מספקים לוחמים סינים מוסלמים אל תוך אפגניסטן כדי שילחמו לצד הטליבן, וזאת כדי לתעל את אי השקט הפנימי אל החוץ. באפריקה, העוני היה הפתח הפרוץ בפני האיסלאם והנצרות, ובסין העוני והדת הם פתח פרוץ, בעיקר בפני האיסלאם. קל לאיסלאם לכבוש את המאמינים הסיניים חסרי הדת. הצלחת ההתאסלמות בעולם מועלית על נס בצורה משמעותית. עוד בספר המתורגם לערבית של מאו-צה-טונג, חסן אל חות מעלה על נס את ההצלחה הכבירה לאיסלם באפריקה: "ארבעה מיליון אפריקנים התאסלמו על חשבון הנוצרים במשך עשרים שנה בין שנות החמישים והשבעים של המאה שעברה, ומאו צה טונג, מנהיג של מאות מיליונים, לא הצר ולא עודד צעד זה. הוא נשאר ביחסו הטוב למוסלמים בכל זמן ובכל מקום". כל התאסלמות מועלת על נס, ולא חסרים מקרים ידועים: התאסלמותו של השגריר האיטלקי קרידילי, המתאגרף הכושי האמריקני מוחמד עלי, ויל סמית השחקן הכושי ואחרים. חמשת אלפים נוצרים קתולים התאסלמו באירופה. מתאסלמים חדשים יש גם בתוך המרכז הקתולי באיטליה. "אין באיסלאם מתווך בין האדם המוסלמי ורבו" האם בגלל זה כובש האיסלאם את העולם, או גם בגלל דמוגרפיה המלווה במיסיונריות מכוונת? המוסלמים של סין אינם מבזבזים זמן במהפכה התרבותית שלהם בסין ובונים תשתית איסלאמית דתית ומנהיגותית שמחייבת פעילות דתית מחדש. האם, למשל, המיעוט האיסלמי שמתחיל ללמוד בבתי ספר בתוך מסגדים בתוך הרוב ההאן-סיני, ימשיך להישמע להגבלות הילודה ולריבוי נשים? ההרגשה היא שמן המוסלמים תימחק ההגבלה. גם מהצד הכלכלי, המגזר האיסלמי הפרטי בסין עובר רפורמה יותר מקדימה משאר המגזרים הסיניים. האם סין שהיא עדיין "עולם אחר" וארץ פלאות בעינינו, עומדת כבר היום בפני שינויים חברתיים ודתיים מרחיקי לכת? פתיחותה בפני העולם היא גם פתיחותה בפני תרבויות ודתות. האיסלאם יותר מן הנצרות מודע לכך. סין חייבת לאמץ עמדה לגבי המוסלמים שבה ולגבי האיסלאם בכלל, ויפה שעה אחת קודם.

שלמה שפירא  

התוכנית העיראקית 

כתבה מיום 12/12/2002

עיראק מסוכנת למערב ולישראל לא רק בשל הנשק הבלתי קונבנציונלי שבידה וגם לא בגלל הדרך בה היא מוליכה שולל את המערב. עיראק מסוכנת מאוד כי יש לה שאיפות הנובעות ממנהיגותו הבלתי מעורערת של הנשיא סדאם חוסיין, ובעיקר, כי יש לה להט ערבי-מוסלמי לשנות ולהשפיע על העולם כולו וליצור בו תמונת מצב שונה. הלהט הזה אינו רק פרי שלטונו של סדאם אלא רעיון וחשיבה ערביים-איסלאמיים שעלולים להישאר גם לאחר תום תקופת שלטונו. כל טענה אותה משמיע המערב כנגד עיראק, משמיעה במקביל עיראק כלפי העולם. הטרור הערבי-איסלאמי הוא הנזק הגדול ביותר לעולם, כך אומרים אנשי המערב הרהוטים. לא, זה בדיוק ההפך, יענו להם העיראקים. מי שעושה טרור כנגדנו הם האימפריאליסטים-הציונים. הם שרוצים להשמידנו ורוצים במותנו. עיראק משננת תפיסת עולם חדשה כנגד המערב: "אתם חושבים שאתם חזקים ועשירים, ואתם חושבים שניתן לנצל אותנו ואת משאבינו, אך האמת היא שכעת הגיע רגע התשלום והנקם. אנחנו, אנשי האיסלאם-הערבי, יכולים ונעשה בכם מידה כנגד מידה. מבלי להניד עפעף, מבקשת עיראק מהמערב להפסיק להכניס ידיים לחוק הכלכלי האיסלמי-ערבי וגם לגרום לכך שמעתה ואילך לא ירוויח יותר המערב. "להביס את כלכלתו ולהיפטר מקלקלתו", הם מבקשים. העיראקים לא מוכנים לוותר עכשיו וגם לא בעתיד הקרוב. הם החליטו על תוכנית פעולה ועתה הם מתחילים לממש אותה. כחלק ממלחמתם במערב הם רוצים לגרום להפסדים כלכליים גדולים ככל האפשר. כמה שיותר הפסדים לאמריקנים וכמה שיותר הפסדים גם לתומכיהם. "בכסף קטן" הם מנסים להרוג "כסף גדול" ובכך למוטט את המערב. הבעיה היא, כי מתקפה כלכלית עלולה להיות משמעותית ובעייתית לא פחות מהנשק הבלתי קונבנציונלי שיש בידי סדאם. היכן נמצאת מדינת ישראל בתוך כל התמונה הזאת? מטרתה של עיראק אינה חדשה. העיראקים, בראשות מנהיגם סדאם, מעוניינים לנטרל ולחסל את מדינת ישראל. העיראקים חוזרים ומדגישים בפני המערב הנוצרי שלא כדאי להם להמשיך ולקיים קצרים עם הציונים באם הם מבינים מה טוב עבורם. בעצם נוכחותה של הישות הציונית, כך הם חוזרים ומטיפים, יש משום חזרה למסעות הצלב העתיקים. אם הנוצרים לא רוצים לחזור לימים האפלים ההם, עליהם להיזהר מישראל כבר היום. תפיסת העולם החדשה של עיראק כנגד המערב, יכולה לחזק או להחליש את התמונה הכללית, ערב מתקפה אפשרית. אנחנו, הישראלים, עלולים להפוך, באם תצליח מדיניותם החדשה, לקלפי מיקוח בקרב שבין היריבים. עלינו לעקוב בשבע עיניים אחר הנעשה בעיראק ולהיזהר לבל תפתיענו הרעה. עלינו גם לדאוג, כבר בימים אלו, לחזור לכלכלה שפויה ועצמאית שתעמוד לזכותנו בבוא יום פקודה, אל מול מערכה כלכלית עולמית אפשרית.

שלמה שפירא

האנטישמיות כאן

כתבה מיום: 26/11/2002

בנובמבר 1943 החליטו הנאצים כי כוח העבודה היהודי אינו כוח עבודה ראוי. הימלר הודיע אז כי "יש לחתור להחלפת כוחות העבודה היהודיים בכוח פולני". החלטתו ורצונו של הצורר התגשמו במלואם ובאופן מיידי.
לאחר זמן התארגנות קצר ביותר, תוך שלושה ימים בלבד, קיימו הנאצים את "מבצע חג הקציר" ("אקציית ארנט פסט"). בשיתוף עוזריהם צמאי הדם, נרצחו אז בבת אחת, למעלה מ 40 אלף יהודים שנחשבו ככוח עבודה חיוני, עובדים מקצועיים ורציניים. עד שהתקבלה החלטתו של הימלר לא הועברו יהודים אלה להשמדה כי הנאצים ראו בהם תועלת וחשיבות. בעת שסבל המשק הגרמני ממחסור, היו אלה כוחות העבודה היהודים שהחזיקו את כל מערכת הייצור בידיים. עתה כבר לא היה בהם צורך ולכן נגזר גורלם למוות.
מאז עברו הרבה שנים והיום אנו שומעים לא פעם על פולנים שמגיעים לתאי הגזים כדי להניח שם פרח, או שומעים על גרמנים שלוקחים על עצמם את משימת שמירת העדויות וכתיבת ספרי הזיכרונות, אך מדובר רק בפעילות המתרחשת על פני השטח ובידי יחידים. ברמה הכללית, האנטישמיות עדיין נמשכת. היא עדיין חיה ובועטת ועדיין לא אמרה את המילה האחרונה. ההבדל הוא רק בצורה. לעומת האנטישמיות הישנה שהופנתה כנגד היהודי הבודד, האנטישמיות החדשה מופנית כנגד הקולקטיב היהודי ומדינת היהודים.
הפעם, בניגוד למה שידענו והכרנו, המוסלמים משתמשים בשנאת היהודים העולמית כדי להשיג מטרות פוליטיות.
כדאי לעקוב אחרי המתרחש בעולמם של המוסלמים כדי להבין עד כמה עמוקה ומעמיקה תופעת השנאה בעשור האחרון. הספרות, הפוליטיקה והתקשורת הערבית עושות הכל כדי להעביר לכלל הציבור את "הזוועה היהודית". הם משתמשים במוטיבים מהאנטישמיות הישנה באירופה ומצליחים בכך ללא כל קושי. דוגמה טובה לכך היא סדרת הטלוויזיה שהחלה לרוץ על מסכי הטלוויזיה במדינות ערב ומגוללת את סיפור הפרוטוקולים של זקני ציון. דוגמאות נוספות מספקים לנו לא פעם מנהיגי ערב.
קשה להבין איך אנחנו היהודים, בארץ ובעולם, שוכחים את שנאת הגויים אלינו, שוכחים מה אלה עוללו לנו לפני כמה עשורים בלבד, ושוכחים כי מתמיד עשו שונא ליעקב. קשה להבין את הלהיטות שאנו מגלים לחיות עם אותם הגויים בשלום ואפילו להיטמע בהם. עלינו לזכור, אסור לנו לשכוח, כי הגוי ינסה להרוג, להשמיד ולאבד אותנו ברגע שיוכל. עלינו לזכור כי השנאה חבויה תמיד בלבו של הגוי ועלינו לזכור כי יבוא יום ושנאתו תתפרץ.
עלינו להפנים ולהבין כי פעילות אלימה כלפי יהודים בעולם לא נעלמה, היא מדי פעם מתפרצת ממניעי שנאה ואנטישמיות, ועלינו לדעת שכך גם תמיד יהיה. עלינו לזכור כי גם מעשיו של עראפת ותנועות הסירוב הפלשתיניות מתנהלות בשם אותה השנאה היוקדת. אסור לנו לשכוח, אנחנו חייבים לזכור. למען עצמנו ולמען עתיד ילדינו.

הפמיניזם בחברה הערבית  

24/11/2002

בתחילת נובמבר התקיים פרלמנט נשים בנושא "הפמיניזם ואני" שנפתח בהרצאתה של יעל גרמן, ראש עיריית הרצליה, ובהנחייתה של מירב מיכאלי. את מושב הפרלמנט יזמו ד"ר אסתר הרצוג וחברת מועצת העיר הרצליה, רחלי בללי. בפרלמנט זה דובר גם על הפמיניזם מזוויות שונות כמו: פמיניזם מזרחי, פמיניזם דתי, פמיניזם לסבי, פמיניזם רדיקלי ועוד. כמעט ולא דובר על פמיניזם ערבי. וכאן ברצוני לחדד את האחרון, ולתהות על הפמיניזם הערבי ישראלי בהקשר למתרחש בפמיניזם הישראלי ולפמיניזם המזרח תיכוני.
כאשר מנשבות רוחות פתוחות מבפנים ורוחות שמרניות מבחוץ, יש שוני בצבע הפנימיזם בתוך העולם הערבי. הערבי-ישראלי שונה מן הפלשתיני, והפלשתיני שונה מאלו שבמדינות ערב במזרח התיכון. אבל עדיין ניתן לדבר על פמיניזם ערבי כללי.
ד"ר בושרה קאביסי נותנת מספר סיבות לייחודו: האחת, החברה הערבית עדיין במהותה הנפשית, המחשבתית, הזוגית והחברתית חברה זכרית; השנייה, הגבר תמיד "בורח" להתנגדות חברתית הנובעת מכללים של דת, וכך מנסה להקפיא את ההתנגדות מצד הנשים (במידה והיא מתעוררת!); השלישית, במצבים מועטים ובמקומות מסויימים יש מצב של התעלמות מקיומה של האישה, כי האישה עדין ממשיכה טוטלית להיות בשליטת הגבר; הרביעית, הגבר הערבי אינו בטוח שיכול להמשיך ולעשות את תפקידו מבחינה חברתית מבלי שהמסורת תגבה את כוחו.
נאצים סעד אלדין העירקאי (עיראק היא מדינה חילונית יחסית, אשר המערב מנבא לה דמוקרטיה אחרי סדאם), אומר שכשמדובר על ההתפתחות החברתית במסורות ובמנהגים בימינו, הכל נשאר במהותו כפי שהוא, למרות ההתפתחויות הטכנולוגיות שהביאו לרווחה חברתית וכלכלית ולחיי יום יום נוחים. החים המודרניים אמנם קיבלו צביון אחר לעומת קודם, אך ניצול הכלים המודרניים באו לשפר את המצב החברתי מבלי לשנות את מהותו המסורתית.
מורין דאוד, כתבת הניו יורק טיימס, שביקרה בריאד בירת סעודיה, מתארת את התרשמותה: "כמו מסע באיזור הדמדומים. זה היה מוזר להסתובב בעיר בת ארבעה מיליון תושבים ולא לראות שום אשה", כאילו כל הנשים סמויות מן העין.
איש חצר סעודי תיאר את ארצו בנושא האשה: "אנחנו מיושנים", אמר. "אנחנו נפתחים לעולם אבל לאט".
חנאן אל אחמאדי הסעודית טוענת שאין לנשים בסעודיה זכויות, והיא היתה רוצה שיהיו להן יותר ויותר. "הזכויות הן החשובות ולא "העבאיה" החיצונית האובססיבית מאוד בעיני האמריקנים", אומרת.
באיראן אין מה לדבר על פמיניזם, ובכל זאת מוצאים אותו בתצוגת אמנות עכשווית במוזיאון בטהראן כשמדברים על קוסמופוליטיות בגלל המחשב והאינטרנט. אלא שנשאלת השאלה כמה נשים זמינות למחשב כדי שתוכלנה לשתף את סבלן האיום (בניגריה כמעט והוצאה להורג אישה שילדה ילד מחוץ לנישואין)? אפילו במצרים, הפתוחה יחסית לתיירות מסיבית מן המערב, כמעט והכריחו את ד"ר נוואל סעדגאוי להתגרש מבעלה בגלל היותה פמיניסטית קשה.
הפמיניזם המוכתב הגברי בחברה הערבית-מוסלמית שינה הרבה את צבעו אצל ערביי ישראל. החיים המשותפים והדרישה למעמד אמיתי שוויוני לאישה והרקמה שנרקמה בין נשים ערביות ויהודיות גם במסגרת פעילות ההסתדרות הכללית, הביא לך שמעמד האישה הערבייה בישראל מתקדם כל כך. אפילו בפוליטיקה רואים את ניצניה חברת כנסת ערבייה נכנסה מטעם מרצ, וישנם ניסיונות אחדים בפוליטיקה שמהווים עדויות על שינוי הדומה לזה שעבר על הפמניזם בחברה היהודית השמרנית. גם האישה הערבייה הפלשתינית הולכת בעקבות הערבייה הישראלית ומנסה לחקות אותה. נשאלת השאלה, האם מציון תצא הישועה לאישה הערבייה במזרח התיכון?
התשובה היא שאצל האישה הערבייה בישראל חל תהליך של דריכה במקום בגלל החזרה המסיבית לדת. האקט החברתי הזה בא מצדו של הגבר בניסיון לעצור את התהליך הפמיניסטי שרוצה לשנות סדרי בראשית, במיוחד במסגרת המשפחה. כך שבמיוחד באיזור המזרח התיכון כמו בכל ארצות איסלמיות אחרות השוביניזם הגברי הכוחני התעשת (בחברה המוסלמית במיוחד) כדי לנסות לייצב ולשמר את המסגרות המסורתיות הקודמות לגבי משפחה וחברה.
בחברה הערבית המזרח תיכונית נשארה "הפוליטיקה רק לגברים"" ו"הסייף, (החרב) בידי השבאב (הבחורים) ובידי הריג'אל (הגברים)". הם האמיצים, החזקים, הגיבורים. נאג'י צברי, שר החוץ העיראקי, התבטא לאחרונה כי "עיראק היא ארץ הגברים. ארץ הרומה והחרב, ארץ הגיבורים".
תינוקות שגדלו נשאלים בגרותם איך הפכו ל"גברים" ואיך הם עומדים להבטיח את המשך הדורות הבאים, בלי כל התייחסות לנשים. בכל מקרה, לא "מאנשי הדת" ולא "מאנשי הסייף" תבוא הישועה לנשים. הרבה חאג'ים כותבים על האישה. אין חאג'ה אחת שתעשה זאת. מצאתי ספר שבו מצוינת רשימה של תשעים ושניים ספרים על נשים, וכולם נכתבו בידי גברים. החומר הרב הנכתב על הנשים יש בו מכל וכל: על נשים רעות (נסאא אלאשראר) שלא מתנהגות כראוי והולכות בתלם שצריך לדכאן. כך שהמין היפה (הלאטיף), שהגברים כל כך מדברים עליו שראוי לליטוף, לכבוד והערכה על עשייתו, חכמתו, שנינותו ואפילו על תרומתו בריפוי (הנשים העממיות הן המרפאות הטובות), הוא יכול להיות במקרים מסוימים גם מין לא יפה שצריך לדכאו, ולעיתים ה"סייף" יעשה את המלאכה בגרונה של אישה סוררת. בחומר הכתוב הרב לא נפקד מקומן של נשים "צאלחות", אותן נשים שמצליחות בשקט להשפיע מנשיותן לעבר החברה כולה.
יש המודעים לכך שההתפתחות החברתית הערבית מקבילה וחופפת להתפתחות הנשים, וששתיהן משפיעות אחת על השנייה. כלאב אלבאסטא, יו"ר האגודה לארגון המשפחה ויו"ר הוועדה למעמד האישה באיזור העולם הערבי, זועקת וזועקת לפתיחות יחסית במקום החנוק שמוקצה לאשה. והיא שואלת: "האם נוכל להצביע אצלנו על התקדמות בהוכחת הכבוד וההכרה בשוויון בין המינים? עדיין צריך לזעוק ולזעוק, כדי שיהיו פתוחים לשינויים ולסיטואציות שחייבות לבוא".

24/11/2002  הפמיניזם בחברה הערבית