"הלוויתה של ורדה רבינוביץ' ז"ל תתקיים ביום שלישי בשעה 12:00 בצהריים בבית העלמין שבחיפה."
כתובת שחורה התנוססה על מודעת האבל החמישית שהספקתי לתלות בשכונה שלנו.
סבתא שלי נפטרה אתמול. סבתא שהייתה כל כך חזקה, סבתא שעברה את השואה הנוראה הזאת.
לא היה בנינו קשר עמוק, אבל אהבתי אותה. אני חושבת שהיא כבר הייתה קשישה ועייפה מידי כדי לשמוע את דבריי. אבל ידעתי שיש לה לב גדול. היה.
אתמול המורה שלי בישרה לי על הפרויקט שעליי לעשות במסגרת המחויבות האישית שלי – לטפל בקשישה בודדה. לא רציתי את הפרויקט הזה, במיוחד לא עכשיו, אבל היום אחרי ההלוויה אאלץ להגיע אל המפגש הראשון עם הקשישה הזו.
עליתי במדרגות הבניין. נעמי גרינברג גרה בקומה 4 ובבניין הזה אפילו אין מעלית. תהיתי איך היא עולה ויורדת כל פעם מדירתה.
צלצלתי בפעמון הדלת והכנתי את עצמי שבוודאי ייקח לקשישה המסכנה זמן מה לפתוח את הדלת. אבל למרבה הפתעתי הדלת נפתחה במהירות, ומולי עמדה אישה שבכלל לא נראתה כמו שדמיינתי. נעמי גרינברג הייתה לבושה בשמלה פרחונית, שערה הצבוע היה אסוף כלפי מעלה והקמטים הקטנים שהיו לה נראו עוד יותר בולטים כאשר חייכה אליי.
"שלום, את בוודאי אמילי." היא סימנה לי להיכנס.
"נכון. אני חייבת לומר שאת נראית..."
"מדהימה, נפלאה וכל כך צעירה?" קטעה אותי נעמי בפרץ מחמאות שוטף, כך שלא יכולתי שלא להנהן בראשי.
"אוקיי, אז מה עליי לעשות למענך?" שאלתי ישר ולעניין, "את צריכה שאשטוף כלים? אכין לך אוכל?"
"לא ולא, יקירתי. זאת אני יכולה לעשות בעצמי." ענתה לי נעמי, "אשמח אם תוכלי לשבת ולדבר איתי מעט. השקט ששורר כאן במהלך היום הורג אותי."
"כן, בטח בטח." עניתי והתיישבתי במהירות על הכורסא כדי שהיא לא תתחרט.
"ספרי לי מעט על עצמך, אמילי." ביקשה נעמי בזמן שנכנסה למטבח למזוג לימונדה קרה ולהגיש לי עוגיות שוקולד טעימות.
"אין הרבה מה לספר. אני תלמידה בכיתה י', יש לי שני אחים גדולים ואני אוהבת מאוד לצייר."
"לצייר? גם אני בצעירותי אהבתי לצייר." נעמי התיישבה על הכיסא שמולי והפשילה את שרווליה. מרחוק יכולתי לראות את המספר המבצבץ על זרועה. אישה מסכנה, גם היא הייתה בשואה.
"אמילי? הכל בסדר?" שאלה ואני התפללתי שלא הבחינה בנעיצת מבטי במספרה.
"כן, הכל בסדר גמור." עניתי.
"את בהלם מהמספר?" יש לה חושים מפותחים לנעמי הזאת, "את לא צריכה לפחד. זה כבר עבר."
"אני מצטערת, גברתי, פשוט גם סבתי הייתה בשואה." השפלתי את מבטי במבוכה.
"אוי, אני מצטערת ילדתי. היא נספתה?" שאלה בזהירות.
"לא." עניתי והבחנתי בחיוך הרגוע שעלה על פניה, "אבל היא נפטרה אתמול." ובאותו הרגע חיוכה ירד.
"אני כל כך מצטערת." היא הרגישה לא נעים, "זה בוודאי קשה לך מאוד."
"כן, למרות שלא היה בינינו קשר חזק. אבל אהבתי אותה, אהבתי אותה פשוט כי היא סבתי."
"אני מבינה, אבל את יכולה להתנחם בכך שהיא מתה בשיבה טובה. לי אין כלל משפחה, הפרידו בנינו בשואה ומאז לא ראיתי אותם. הם בטח נספו." אמרה בצער.
"למה רצית שיבואו אלייך מתנדבים, גברתי?" זו שאלה שהייתה במחי מהרגע הראשון שנכנסתי דרך דלת ביתה. משהו שונה היה באישה הזאת, משהו מיוחד.
"קודם כל, את יכולה לקרוא לי נעמי, רק לא גברתי מכיוון שזה גורם לי להרגיש זקנה. דבר שני, אני לא רוצה שבני נוער יבואו לביתי ויתחילו לנקותו או לתת לי תרופות או להכין לי מרק, ממש לא. אני מאמינה שבכל בן אדם, במיוחד נער או נערה, מתחבא סיפור מעניין ומרתק. אני מאוד אוהבת לדבר עם אנשים. אני שונאת את השקט שעופף את ביתי רוב שעות היממה. הוא הורג אותי."
"אז את מחפשת סיפור?"
"לא, אני מחפשת מישהו שיפיג את הדממה."
התחלתי לצחקק מרוב מבוכה, השיחה הזאת נשמעה לי מאוד רצינית והפוכה ממה שהאישה הזו דאגה להראות, "בסדר, אז.. רוצה לראות את תיק העבודות שלי?" שאלתי כדי לשנות נושא.
"בטח, למה לא?" שמחה הקשישה.
"בדרך כלל אני מציירת נופים, חיות וטבע. הינה כאן זה בנורבגיה, כשטסנו לשם צילמתי המון תמונות וכשחזרנו לארץ התחלתי לצייר את כולן.. והינה זה בגליל.. וזה נחל מדהים..." התחלנו לדפדף בין הציורים שלי, "והינה זאת..." ואז הגענו לתמונה של סבתא.
זה היה עצוב, כל כך עצוב עד שהדמעות התחילו לחנוק לי בגרון. רק לפני שעות אחדות חזרתי מההלוויה שלה, והינה אני כאן, בביתה של אישה קשישה שאני בכלל לא מכירה.
מזווית עיני ראיתי את נעמי מתבוננת היטב בתמונה, "מי זאת, אמילי?" נימת חשדנות התגנבה לקולה.
"זאת סבתא שלי. הסבתא שנפטרה אתמול." עניתי וניגבתי במהירות את דמעותיי.
"מה זה?" הצביעה נעמי על ידה של סבתי המצוירת וידעתי שכוונתה מופנית אל המספר שלה. אפילו אותו ציירתי במדויק- 63872.
"זה המספר" אמרתי והוספתי לאחר כמה רגעים, "מהשואה."
המילה הזו "שואה" היא מילה כל כך קשה ובלתי הפיכה, מילה שלקחה 6 מיליון איש. שנאתי את המילה הזאת.
"לסבתא שלך במקרה קראו ורדה?" שאלה.
"כן, ורדה רבינוביץ', איך את יודעת?"
הבטתי שוב בציור שלי. הוא היה כל כך מדויק, אחד הציורים הכי טובים שלי. לפתע הבחנתי בטיפת מים בצידו התחתון. הבטתי על נעמי – הדמעה הזו הייתה שלה.
נעמי הפשילה את שרוולה וחשפה את מספרה- 63873. הוא היה שונה בספרה אחת בלבד ממספרה של סבתי.
היא החזיקה בידי ויכולתי להרגיש ברעד שעבר בגופה, "אמילי, סבתא שלך זו אחותי הגדולה."
עיניי נפתחו לרווחה, "מה? זה לא יכול להיות.. את אמרת שכל משפחתך נספתה בשואה." הייתי מבולבלת, סבתא שלי? סבתא שלי היא אחותה של האישה הזו? האישה הקשישה-צעירה הזו?
"כך חשבתי, אך עכשיו מתברר לי שלא. השוני בספרה האחרונה של המספר הייתה מכיוון שאותי קעקעו מיד אחריה. תמיד זכרתי את מספרה ועכשיו כשאני מביטה בציור היפייפה שלך אין לי כל ספק שזו היא." אמרה בהתרגשות ויכולתי לראות בעינייה שהיא רוצה לחבק אותי אך מתלבטת, לכן עשיתי זאת אני.
"אז זה אומר שאת כמעט סבתא שלי." לחשתי אליה.
"כמעט." היא ענתה בשקט.
מאוחר יותר לקחתי את נעמי אל הקבר של סבתי. הצטערתי שלא התחלתי את המחויבות האישית שלי אצלה קודם לכן, אולי כך הייתי מספיקה להפגיש ביניהן. אבל נעמי הייתה מאושרת וכך גם אני.
אולי היא תהיה הסבתא המחליפה שלי?
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285